"נורמה" באופרה הישראלית

האופרה "נורמה" זכתה לפופולריות גם אצל אוהבי מוסיקה שאינם מוסיקאים מקצועיים וזאת בזכות האריה המרגשת "casta diva" ("אלה טהורה"), שאותה שרה נורמה כבר במערכה הראשונה. מאז הקליטה הזמרת – הדיווה מריה קאלאס את האריה הזו,  היא נהפכה לנקודת מבחן והשוואה מאתגרת. לא פעם שומעים את הקהל מלחש בסוף האריה "כן, היא שרה בסדר, יפה. אבל היא לא מריה קאלאס…".

את תפקיד נורמה בהצגת הבכורה של האופרה הישראלית אמש, שרה זמרת הסופרן הראצ'והי באסנז, מארמניה, שזו הופעתה הראשונה באופרה הישראלית. מובן שהציפייה לאריה שלה הייתה גבוהה. נורמה עמדה על המזבח שהוצב במרכז הבמה, המתח גבר ואז היא פצחה בשירת האריה. המלודיה שכתב בליני מדהימה ביופייה, והחליל והקלרינט ניגנו אותה ברגישות רבה. המיתרים ליוו בעדינות ובתזמור פשוט כמו בשיר עם איטלקי, ורק שירתה של הזמרת הייתה רק בסדר. נעימה, אבל לא מרגשת או "מחשמלת", ומעבר לזה, היא חסרה נוכחות תיאטרלית ורגשית על הבמה.

צילום: יוסי צבקר

נורמה, הכוהנת הגדולה של הדרואידים הסובלים משלטון הפולש הרומאי, קוראת באריה הזו: "לשלום אקרא". היא מזדהה על פי הטקסט עִם העַם, אבל בעמדה על הבמה לא הרגשתי את ההזדהות הזו כמצופה מזמרת שהיא גם שחקנית. לא האמנתי לה עד הסוף. במערכה השנייה חל מהפך: אותה נורמה, המאבדת את אבי ילדיה הרומאי – פוליאונה לטובת אהבתו החדשה אדלג'יזה, נכנסה לתפקיד בקול הרבה יותר חם. היא כמעט רוצחת את שני ילדיה לאות נקמה ברומאי ומשם ועד לסוף האופרה, שרה באופן טרגי יותר, משכנע יותר, אמין יותר; בהתמודדות הקולית והבימתית שלה עם האירועים הקשים של בגידת האיש שלה, בבקשה מאביה שיגן על ילדיה הקטנים לבל יהפכו לקרבנות ובניצחונה להחזיר את אהבת הגבר שלה ולהישרף עמו יחד ביער הקדוש של הדרואידים.

המנהיג של הדרואידים הוא אורובזו, אביה של נורמה, וכמנהיג הוא בעל אוטוריטה: קול הבאס הגדול, היפה והעמוק של הזמר קרלו סטריולי היה לטעמי אחד הדברים המרגשים והמוסיקליים ביותר בביצוע ששמענו. מי שעוד גנבה את ההצגה הייתה זמרת המצו סופרן – ג'ניפר הולוויי, שקולה חם, זורם ומרגש, אך בעיקר מרשימה הייתה נוכחותה החזקה על הבמה. תזכרו שהיא "נגנבת" על ידי הרומאי של נורמה, ועוברת דרך ייסורים עד שנודע לה על הקשר של נורמה עם פוליאונה, ואז גוזרת על עצמה להישאר עם נורמה. אחוות נשים? פחד ויראה מאלוהים? אולי.
מבין הקולות הגבריים, בלט גם זמר הטנור גוסטבו פורטה, בתפקיד המושל מטעם רומי בגליה, שבהחלט העניק כמה רגעי קסם. יש באופרה הזאת, הכתובה בסגנון ה"בל קנטו" מן האתגר הקולי לזמרים: קווים מלודיים ארוכים, לצד רגעי "אקרובטיקה" קולית ואף הבלחות לקולורטורה.

המנצח דניאל אורן היה במיטבו, והפליא ביכולתו לנצח הפעם על מוסיקה בעלת תזמור פשוט, שאינה משדרת דרמה מהפכנית ואף לא סערה נוסח ורדי. התזמורת הסימפונית ראשון-לציון ניגנה מצוין, עם ברק של כלי הנשיפה ועם חום מלודי שזרם בצורה מסוגננת.

התפאורה, הנגלית לעינינו כבר עם פתיחת המסך, בנויה ממשהו דמוי סלעים גבוהים, כך שהאנשים נראים קטנים מאוד לעומתם. הדימוי שמתאר את הסלעים הללו בצורה הטובה ביותר הוא אולי פלחים של פרי, אבל גבוהים מאוד, אפורים, ובכל תמונה הם זזים לצדדים ונפתחות תמונות של מזבח, של ירח ענק צהוב ("סופר מון", כמו שהיה לנו לפני כמה שבועות). באופן כללי, התפאורה לא משתנה הרבה לאורך האופרה, אלא עוברת גיוונים ושינויים קטנים. היא אמנם לא מדהימה ביופייה, אך משרה "אווירה של פעם".

מי שהצטיינו בהופעתם היו זמרי מקהלת האופרה, שהיו לבושים בבדים אפורים ותכולים שמשתלבים באווירה של התפאורה, ובעיקר שרו יפה, באופן מסוגנן ובקולות אחידים. הבמאי אלברטו פאסיני נקט בגישה השמרנית: הוא לא העתיק את האופרה למדינה נשלטת אחרת, אלא נשאר נאמן למקור ההיסטורי.
כך הוא באופרה "נורמה": מעט דרמות, דילמה ידועה בין העדפת האהבה על פני נאמנות למולדת, חילול קדושת הבתולות. לאורך האופרה כולה אין רגע אחד של קטרזיס, אין חיוך אחד, אין שום מעשה קונדס (אפילו לא עם שני ילדיה של נורמה), הכול אפור כהה, כמו התפאורה, עד לסוף המר.

זו הפקה מקצועית, לא מעוררת התרגשות אמנם, אך בכל זאת שווה לצפות בה בשל ההד ההיסטורי שלה, ובעיקר בשל המלודיות המקסימות של בליני. אז את הקטרזיס צריך למצוא במקום אחר.

השאירו תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s