פרנץ מוהר –טכנאי הקונצרטים הראשי ומכוון הפסנתרים של חברת סטינווי בניו יורק.

ספורים מאחורי הקלעים של מכוון הפסנתרים הראשי שטיפל אישית בכמה מגדולי הפסנתרנים

++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++

"אין שני פסנתרים שהם ממש אותו דבר. זה בלתי אפשרי. הם יכולים להיות קרובים ודומים  אך לא זהים. פסנתר נולד עם תכונות, בדרך מסוימת ועליך לעבוד עם מה שיש" .

אלה דבריו של פרנץ מוהר, מי שכיהן בתפקיד הטכנאי הראשי של פסנתרי Steinway בניו יורק והיה המכוון האישי של כמה מגדולי הפסנתרנים ,החל משנות ה-60.

סיפורים מאחורי הקלעים של כמה מגדולי הפסנתרנים, שמוהר טיפל בפסנתרים שלהם וכיוון אותם , כל אחד על פי רצונו ונטיותיו  המוסיקליות.

****************************************************************************

פרנץ מוהר נולד בגרמניה בעיירה דורן  (DUREN). חלומו היה להיות כנר סולן אך בשל פגיעה בכתף הוא נאלץ לזנוח את הכינור ואז , בשנת 1950,החליט ללמוד  בנייה, כיוון וטיפול בפסנתרים.  שש שנים לאחר שסיים לימודיו. מוהר התמנה לטכנאי הקונצרטים של סטינווי בדיסלדורף וב-1962 עבר לניו יורק והצטרף לחברה המפורסמת כאסיסטנט לטכנאי הראשי. בשנת 1965, כשקודמו פרש, פרנץ מוהר התמנה לתפקיד הטכנאי הראשי (chief technician ) של סטינווי  בניו יורק.

בשלוש השנים שהיה עדיין אסיסטנט של קודמו בתפקיד,ויליאם הופפר, פרנץ מוהר הצטרף לבוס שלו וכך הכיר מקרוב כמה מגדולי הפסנתרנים של התקופה אותם המשיך לשרת ולטפל בפסנתרים  שלהם, בסטודיו ועל הבמה, במסירות אין קץ. לכמה פסנתרנים לקח קצת זמן להתרגל אליו ולו עצמו לקח גם זמן להתרגל אליהם, ללמוד את חולשותיהם , את רגישויותיהם,את שיגיונותיהם ואת אופיים המוסיקלי .

כאשר פרנץ מוהר עבד  עדיין כאסיסטנט ובא להורוביץ הביתה פעם בחודש עם הבוס שלו לכוון את הפסנתר, הורוביץ לא ירד למטה בכלל. "הוא היה מבודד מאד באותו זמן, אם כי הקלטות היו לו. אלו היו שנות שקט כי הורוביץ לא הופיע ולא ניגן בפומבי במשך 12 שנים בין 1953 ל-1965.  הוא היה גם ביישן ומופנם. הוא ישן עד מאוחר בבוקר ונשאר למעלה גם לאחר שהתעורר ואז יום אחד, כשהייתי בביתו וכיוונתי בעצמי את הפסנתר, הוא ירד מהקומה השנייה. היה לי מזל שהוא חיבב אותי. מאז והלאה הוא תמיד ירד כששמע אותי מסיים את הכיוון. היה מדבר או מנגן".

 

*הפסנתר של הורוביץ והפסנתר של רובינשטיין-האם לפסנתר יש אישיות?

רבים שאלו את פרנץ מוהר על הפסנתר  האישי של הורוביץ: מה היה כל כך מיוחד בו. הורוביץ ארגן פעם קונצרט "בינלאומי" בקרנגי הול. הוא הזמין אנשים מכל העולם והביקור כלל טיסה, מלון, כרטיסים לקונצרט וביקור בניו יורק לשבוע. התברר שהמטוס היה מלא בעיקר במכווני פסנתרים מארגון המכוונים היפני.כ-120 מהם. בהפסקת הקונצרט הם התרוצצו עם המצלמות שלהם וצילמו את הפסנתר מכל זווית אפשרית, בתקווה למצוא מה מיוחד בפסנתר הזה. פרנץ חייך  לעצמו ואמר: "אין שום דבר מיוחד בפסנתר הזה! אין שום דבר מיוחד בכוון ובטיפול. זה היה פסנתר סטיינוויי משנת 1940 שניתן לונדה  (בתו של טוסקניני) ולהורוביץ כמתנת חתונה . הורוביץ אהב אותו והשתמש בו בקונצרטים רבים ברחבי העולם.

כל אמן  משאיר את חותמו על הפסנתר שלו. כל פסנתרן מנגן קצת אחרת וכל פסנתר מצלצל קצת אחרת. הפסנתר של הורוביץ הותאם למה שהוא אהב, לסאונד שהוא רצה. הורוביץ עצמו תמיד אמר "לפסנתר שלי יש קמצוץ של 'נזלת'.".

 

הורוביץ בחר ורצה פסנתר שהאקשן שלו  במקלדת היה נענה לו בקלות, ברכות  וללא התנגדות או לחץ, עם צליל מבריק. רובינשטיין לעולם לא היה מנגן על הפסנתר המסוים הזה שהוא 'פסנתר הורוביץ'. הוא לא היה יכול לשלוט בקלידים, וחוץ מזה רובינשטיין היה מחפש צליל (סאונד) אחר לגמרי.

רובינשטיין היה לדעת פרנץ פסנתרן מופלא אך שונה לחלוטין מהורוביץ. "הוא היה זקוק לפסנתר שבו יחוש  איזו שהיא  מידה של התנגדות בקלידים. וצליל הרבה יותר חם ויותר רחב, או עמוק, כהה יותר. פסנתר של הורוביץ הוא יותר מפוקס. הצליל יותר מבריק". רובינשטיין לא היה קריזיונר. לפני קונצרט, הוא היה נכנס לבחור פסנתר. הוא ניגן על אחד, על שני ואמר שזה מתאים לו  ובחר בראשון ללא בקשות מיוחדות.

להורוביץ הייתה שליטה אדירה במקלדת. הייתה לו  קשת צבעים וגוונים עצומה, מפיאניסימו  PP (שקט ביותר) שכמעט לא קיים, לסופר פורטיסימו  ff (עוצמתי, חזק).

*ולדימיר הורוביץ

פרנץ היה המכוון של הפסנתרים של הורוביץ במשך 25 שנה, בקונצרטים ובהקלטות.  בשנים בהן הורוביץ לא הופיע בפומבי, הוא הרבה להקליט בסטודיו של קולומביה ברחוב 13. פרנץ היה דואג לפסנתר ולעיתים אף התבקש להפוך לו דפים בעת ההקלטה. "לשבת כה קרוב אליו היה מפחיד כי לא ניתן היה לדעת מתי הורוביץ יתפוצץ. (יתפרץ), הוא הרי היה אמן קפריזי". אם משהו הקטן ביותר לא הסתדר בדיוק נכון, או שנגינתו לא נשמעה לו מספקת – הוא היה מקבל התקף. כל דבר היה יכול לשגע אותו, שולחן מאובק בחדר ההלבשה או כוס מלוכלכת. פעם הוא כעס על עצמו  כי כמה פרזות שניגן לא יצאו כמו שהן צריכות היו להיות לדעתו, – הוא היכה את המקלדת באגרוף (והוא היה חזק מאד), ואז קפץ ורץ לצד של הפסנתר והיכה במוט שפותח את הכנף.שוב באגרוף. המוט התמוטט ונפל ברעד נורא. מזל שההתפרצויות הללו היו קצרות ולאחריהן הוא היה רגוע מאד. אבל לא יכול היה להמשיך להקליט. הוא היה מוכרח לנוח.

בפעם אחרת, במהלך חזרה לקונצרט בקרנגי-הול, הוא צרח על פרנץ בצורה איומה. הוא תמיד עשה עניין גדול מהמיקום של הפסנתר על הבמה: היה מבקש להזיז אותו  כמה ס"מ לכאן ולשם , הזיז את הווילונות  והמסך שעל הבמה לסגור ולפתוח עד שהיה מרוצה. באותו יום הורוביץ לא מצא מיקום שמתאים לדרישתו לפסנתר מבחינה אקוסטית. אחד מעובדי הבמה הציע "מאסטרו, למה שלא נזיז את הפסנתר בזמן שאתה מנגן ותאמר לנו איפה לעצור? אנחנו די חזקים לזה".

הורוביץ חשב שזה רעיון גדול, וכך ,בעודו מנגן, כמה עובדים הזיזו אותו עם כיסא הפסנתר עליו ישב והאחרים הזיזו את הפסנתר…לאט לאט…. לפתע הוא שאג "סטופ! סטופ!" הוא הרגיש שהגיע למיקום המדויק. ואז כולם נרגעו. פרנץ הלך לאולם להקשיב .

לפתע, באופן בלתי צפוי, הורוביץ התפרץ בהתקף וצווח: "פרנץ, פרנץ, איפה פרנץ? אני נופל מהפסנתר כאן, הפסנתר לא ישר. איפה הוא? איפה פרנץ?"

פרנץ היה אחוז בהלה כשרץ על הבמה לעבר הורוביץ ותהה למה התכוון  הורוביץ כשאמר "ישר?" ליד הפסנתר היה תמיד שולחן קטן ועליו כוס מים וכשראה את פרנץ מתקרב לקח את הכוס ושפך אותה על פרנץ. כולם נדהמו, וכולם הלכו מסביב לפסנתר וניסו להזיז אותו טיפה לכאן ולשם. פרנץ אמר ש" מעולם לא מצאנו למה הורוביץ התכוון ומדוע הוא קיבל את התקף ההתפרצות הזה. משהו כזה יכול היה לקרות ללא אזהרה מראש".

מקרה דומה קרה ברסיטל בשיקגו. מכוונים יושבים בדרך-כלל מאחורי הקלעים למקרה דחוף. להחליף מיתר למשל. אבל בשיקגו פרנץ ישב בקהל. הוא רצה להרגיש את הציפייה שהייתה באוויר בכל קונצרט של הורוביץ, בחו"ל או באמריקה "הייתה הרגשה מחשמלת" הוא אמר "וכל אחד היה טיפה עצבני. אני במיוחד הייתי עצבני בקשר לפסנתר. אני מניח שהורוביץ היה יותר עצבני מכולם".  הורוביץ פתח את הרסיטל בנגינת סונטה של היידן וכשסיים אותה יצא מהבמה אל מאחורי הקלעים ולא חזר במשך זמן רב. "אני ישבתי בתא עם ונדה, אשתו של הורוביץ, והרגשתי מה עומד לקרות. לפתע נפתחה הדלת של התא וקול עמוק שאל אם המכוון נמצא כאן?. קמתי ורצתי לאחורי הקלעים. זה לקח כמה דקות. כשהגעתי הורוביץ רגז. 'פרנץ' הוא אמר, 'ניגנתי כל כך הרבה תווים שגויים, פיספוסים. מישהו נגע בכיסא שלי. הוא גבוה מידי'. שאלתי את הורוביץ מה ברצונו שאעשה? והוא ענה: 'תנמיך אותו'. אבל כמה? שאלתי. הוא סימן לי באצבעותיו איזה רבע אינץ'. " פרנץ עלה לבמה כשהקהל צוחק ומוחא לו כפיים. הנמיך בטיפה בלתי ממשית. הורוביץ חזר לבמה והמשיך בנגינה. מאז פרנץ לא העז  עוד לשבת באולם.

הורוביץ היה עקבי בכל מה שעשה. הוא ניגן רק קונצרט אחד בשבוע. החזרה שלו לפני קונצרט הייתה תמיד ביום שבת בשעה 4 אחה"צ. הקונצרט היה  תמיד ביום ראשון. כך היה לפרנץ  זמן רב להכין את הפסנתר. הוא מעולם לא התאמן ביום של הקונצרט.

פסנתר הקונצרטים של הורוביץ היה נעול בתוך כלוב באולם סטיינווי. לא הותר לאיש לנגן . פרנץ הסתכל עליו וטלפן להורוביץ: "מאסטרו, היה טוב אם הפסנתר ינוגן קצת. למה שלא תבוא לכאן מידי פעם ותתאמן עליו?" –"להתאמן! ל ה ת א מ ן! מה אמרת? פרנץ, כמה זמן אתה עובד בשבילי?"

"מאסטרו, אינני יודע, כבר שש או שבע שנים"

"ואינך יודע שאני לעולם אינני מתאמן?! אלו תמיד חזרות!".

הורוביץ לא אהב להתאמן ומידי פעם אמר לפרנץ: "אל תסתכל עלי, זה מזכיר לי  להתאמן, ואני שונא להתאמן".

באחד הקונצרטים כאשר עמד לצאת לבמה, רגע לפני הצעד הראשון, הוא פנה לפרנץ ואמר: "אתה רואה , שם , על הבמה, זה המקום הכי בודד בעולם".

הורוביץ חש ברע במשך שבועות ולבסוף עצם את עיניו על הספה בביתו, כשלצדו  ונדה ופרנץ. הם קבעו לצאת למסעדה עם הפסנתרן מאריי  פרחיה אך זה בוטל. האמבולנס  והרופא הגיעו תוך דקות ונאלצו  לקבוע את מותו ,בשנת 1989 . היה בן 86 במותו.

*ארתור רובינשטיין  (1886-1982)

הפגישה הראשונה של פרנץ מוהר ורובינשטיין הייתה בעונת הקונצרטים 1963-4 באולם באוניברסיטת ייל. לרובינשטיין כבר היה שם גדול באירופה. "הייתי מרוגש לפגוש אותו. תהיתי איך הפסנתרן היהודי הזה יקבל אותי כגרמני. קראתי מאמר שבו ציטטו את רובינשטיין  שאמר 'יש שני מקומות בעולם שבהם לעולם לא אנגן. האחד הוא ההימלאיה כי זה גבוה מידי להעלות לשם פסנתר והשני הוא בגרמניה, כי גרמניה נמוכה מידי בשבילי' וגם אמר שלעולם לא ידבר גרמנית'. ". פרנץ סיים לכוון  את הפסנתר ורובינשטיין שאל אותו "האם ניקית את המקלדת עבורי?" ופרנץ ענה "כמובן, מאסטרו". רובינשטיין המשיך ואמר "או, מישהו היה צריך להגיד לך. אף מכוון לא מנקה לי את הקלידים. כמובן לא יכולת לדעת." ואז בכעס הוסיף "ובכן, אינני יכול להופיע הערב, מי שמנקה את הקלידים גורם להם להיות חלקלקים…אני לא יכול לנגן". פרנץ נכנס לפניקה ואז מישהו מאחורי הקלעים אמר: "מאסטרו, יש לי דרך לסדר את זה. ראיתי אמנים שעשו את זה וזה עבד מצוין. שפרנץ ילך לבמה עם ספריי לשער וירסס את המקלדת כולה. ואז נחכה כמה דקות שזה יתייבש והקלידים יהיו מעט דביקים. תראה מאסטרו, זה יהיה בסדר". רובינשטיין הסכים לניסיון הזה. הקהל לא הבין מה קורה. חלק צחקו, חלק מחאו כפיים. לאחר 10 דקות רובינשטיין יצא לבמה, התזמורת חיכתה לו והוא ניגן את הקונצ'רטו ה5 של בטהובן 'הקיסר' בצורה מופלאה. רובינשטיין אהב את המקלדת עם הספריי כל כך שמאז פרנץ היה צריך לדאוג שיהיה לו ספריי לכל מקום.

 

 

 

.

"רובינשטיין  לא לקח אתו פסנתר אחד מסוים לסיורי הקונצרטים שלו. הוא ניגן על הפסנתר שהיה באותו מקום וגם במכוון הפנתרים המקומי" מספר פרנץ מוהר.

"לרובינשטיין לא הייתה את הטכניקה שהייתה להורוביץ אך הוא תיקשר מוסיקה בדרך מופלא. כשהאזינו לנגינה שלו, אפשר היה להישען אחורה וממש ליהנות ואילו אצל הורוביץ היו יושבים על קצה הכיסא מוקסמים ממה שיוצא מהפסנתר." פרנץ סיפר שהוא לא יכול היה להזכיר את  שמו של רובינשטיין להורוביץ. את זאת ידעו כולם בסטנוויי  והזהירו את פרנץ".

כאשר רובינשטיין בחר פסנתר להופעה הוא נהג לומר "או שיש לי מיד יחסים עם הכלי, או שאין לי יחסים כאלה. הכלי ואני צריכים להיות אחד ואני צריך להרגיש שאני מבטא את עצמי בכלי. כאילו לצאת מעצמי וללכת לאיבוד ביצירת המוסיקה , ואם זה לא קורה אני מנסה פסנתר אחר".

פעם אחת פרנץ הבטיח לבנו הבכור שהיה בן 12 שהוא ייקח אותו לקונצרט של הורוביץ בוושינגטון ובהזדמנות זו יבקרו בכמה מוזיאונים ואתרים. פרנץ סיפר זאת לדיויד רובין שהיה מנהל מחלקת שרותי הקונצרטים ותגובתו הייתה "אוה…פרנץ. אל תעשה זאת. אתה יודע כמה הורוביץ שונא ילדים. אל תיתן לו להתקרב להורוביץ. בניגוד לרובינשטיין שאהב אנשים וילדים ואנשים אהבו אותו. היה עוצר ומעניק חתימה לכל מי שביקש בחיוך ובנועם".

שבוע לאחר הקונצרט בוושינגטון פרנץ נסע שוב והפעם עם בנו הצעיר מיכאל שגם רצה לבקר בעיר. הפעם היה זה רסיטל של רובינשטיין. "עשיתי הכרות בין רובינשטיין למיכאל ושניהם היו מרוגשים מהפגישה. ' מיכאל, בוא לכאן' אמר רובינשטיין והושיב את מיכאל על ברכיו ליד הפסנתר. 'תסתכל על האולם. מחר הוא יהיה מלא באנשים. ייתכן שבשורה שלוש תשב ילדה יפה ואני אנגן רק לנערה היפה הזו כאילו היא היחידה.  ואז מיכאל ניגן לרובינשטיין קטע קטן של שומן על הפסנתר 'זה יפה מאד' אמר הפסנתרן הנערץ. פרנץ חשב לעצמו "איזה הבדל בין האישיות של הורוביץ לבין זו של רובינשטיין"…!

 

*אמיל גיללס   (1916-1985)

גיללס היה אחד האמנים הרוסים הגדולים ביותר ופרנץ העריך אותו מאד ואף התיידד אתו. קונצרט הבכורה שלו באמריקה היה בשנת 1955 ופרנץ החל לטפל בפסנתר שלו כמה שנים לאחר מכן, כשעבר לניו יורק. "גיללס היה פסנתרן עם אלגנטיות וגישה רומנטית" סיכם פרנץ. הוא דיבר מעט מאד אנגלית אבל הגרמנית שלו הייתה טובה וכך השניים התיידדו.

גיללס ביקש מספר פעמים שפרנץ יסיע אותו באוטו שלו לקונצרטים ופרנץ הסכים בשמחה. "כששמעו בסטיינווי שאני מסיע אותו, הם דאגו מאד ואמרו 'פרנץ, אתה יודע שכל רוסיה מאחוריו ואם אי פעם יקרה משהו אתה עלול להיות בצרות רציניות'. למרות זאת, פרנץ המשיך להסיע אותו וכמובן שבאוטו היה תמיד עוד אדם – "המתרגם" – מהשגרירות הרוסית, וברור שהוא השגיח שגיללס לא ילך לאיבוד חס ושלום".

בתום שנה באמריקה, גיללס אמר לפרנץ :"אני כל כך מתגעגע לרוסיה. אני כבר רוצה להגיע לדירה הקטנה שלנו ברחוב גורקי במוסקווה". למרות שאשתו היתה אתו, גיללס לא אהב את אמריקה ותמיד ציפה לשוב למולדתו. כמובן ששמרו עליו הייטב והוא לא ראה שום דבר מלבד חדרי מלון . "אני מנגן על הבמה אבל אינני פוגש אנשים" היה אומר. פרנץ , שהיה איש דתי, חש שאולי יהיה נכון לתת לגיללס ספר תנ"ך. רעייתו של פרנץ תמכה ברעיון "אף אחד לא יכול תנ"ך ברוסיה". פרנץ קנה תנ"ך ברוסית . היה זה קצת לפני קריסטמס. הוא עטף את הספר כמתנה, לקח אותו לחזרה בקרנגי הול והחזיק אותו בתיק על הבמה. ברגע מתאים שלא היו אנשים מסביב, וגם ה"מתרגם" שוחח ארוכות  בטלפון, פרנץ נתן זאת לגיללס "כמנהגנו לתת מתנות לחג המולד". גיללס בהל, ושאל "מה זה?" ופרנץ השיב: "משהו שלא ניתן לקנות ברוסיה". גיללס שם את החבילה בין התווים שלו בתיק והמשיך להתאמן. פרנץ חשש מה תהיה תגובתו של גיללס לתנ"ך. למחרת הקונצרט, שזכה להצלחה אדירה, גיללס טלפן לפרנץ :"מה עשית? נתת לנו תנ"ך. אתה יודע מה? מעולם לא ראינו תנ"ך בכל חיינו. ותמיד רציתי שיהיה לי. ונתת לי אחד. ואתה יודע מה? אחרי הקונצרט ישבתי עם אשתי וקראנו. וקראנו. וקראנו."

גיללס הגיע מידי שנה לסיור קונצרטים באמריקה. באחת הפעמים הוא שאל את פרנץ "התנ"ך הוא ברכה גדולה עבורנו. אני חולק אותו עם כמה מחברי. האם אפשרי שתשיג לי עוד כמה עותקים?" פרנץ שאל כמה הוא צריך "אתה חושב שתוכל להשיג שמונה"? "כמובן" ענה פרנץ. לרוע המזל גיללס חזר לרוסיה עם הספרים אך לא שב יותר לאמריקה. לאחר תחילת מלחמת אפגניסטן עצרו את חילופי התרבות ויותר לא ניגן הגיע לארה"ב.

גיללס נפטר ב 1985. רעייתו באה לקונצרט של הורוביץ במוסקווה ב 1986 ופגישתה עם פרנץ הייתה מרגשת ועצובה כאחד.

 

ואן קלייבורן  ( 1935-2013)

מאז זכייתו של ואן קלייבורן בתחרות צ'ייקובסקי , נישא שמו בפי כל מוסיקאי  והקונצרטים שלו היו מלאים עד אפס מקום. קלייבורן עשה היסטוריה כאשר זכה בפרס ראשון בתחרות הדגל הבינלאומית בשנת 1958. זו הייתה שנת השיא במלחמה הקרה בין שתי מעצמות העל. זכייתו של אמריקאי בתחרות היוקרתית מעבר למסך הברזל הייתה סנסציה. הוא חזר כגבור, כינו אותו 'סופרסטאר', הוא ניגן המון והרוויח סכומי עתק אך, משיא ההצלחה ,הוא החל להתדרדר, ובגיל 44 נטש את ההופעות וסבל מהתקפי חרדה. בני עירו בדאלאס ייסדו תחרות פסנתר על שמו שהינה יוקרתית ומעניקה פרס כספי מכובד.

קלייבורן הוזמן לנגן במפגש הפסגה  (1987) בין הנשיא ריגאן לבין מיכאיל  גורבצ'וב. בתקופה הזו קלייבורן כבר לא הופיע על הבמות כתשע שנים. בכל אותן שנים פרנץ היה מודאג מאד ממנו. הם היו מדברים, נפגשים וקלייבורן היה קונה פסנתרים  ואף נעשו חברים. פרנץ ניסה לעודד אותו שיופיע בפומבי, ולקלייבורן  הייתה תשובה אחת "פרנץ, אני אחזור אבל לא כרגע". שבועיים לפני הפסגה פרנץ קיבל טלפון מקלייבורן : "פרנץ, אתה לבד? אני רוצה לדבר אתך ביחידות". לא היה שם איש מלבד פרנץ. וקלייבורן דיבר "פרנץ, אני יודע שאתה איש של תפילה. כרגע שאלו אם אנגן בבית הלבן כשגורבצ'וב יגיע לפגישת הפסגה. בבקשה אל תספר לאף אחד, אפילו לא לאשתך, אבל אני רוצה שתעשה תפילה אמיתית. בבקשה תתפלל על זה עכשיו כי עלי להשיב להם מחר. אל תדבר על זה עם אף אחד. רק תתפלל". פרנץ מספר: "מיד התפללתי אתו שאלוהים יעזור לו להחליט את ההחלטה הנכונה, ואז אמרתי, ואן,אני יודע שאתה מתאמן ושאתה במצב טוב בנגינה. למה שלא תעשה את זה?"

קלייבורן אמר "פרנץ, כבר יש לי תוכנית  של מה שאנגן אבל, בבקשה, אל תדבר על זה. רק תתפלל, ומחר אחליט". פרנץ באמת התפלל ולמחרת קלייבורן החליט ללכת לבית הלבן. פרנץ בילה גם הוא כמה ימים בבית הלבן לצורך ההכנות של הפסנתר . הוא הכין שני פסנתרים, האחד של קלייבורן מדאלאס והשני בסטיינווי בוושינגטון. קלייבורן בחר בדאלאס.

במפגש היו שני נאומים, תחילה הנשיא רייגן ואחריו גורבצ'וב. ואז החלה התוכנית. פרנץ ישב בקצה הזנב של פסנתר הכנף כך שקלייבורן יכול היה לראות אותו. וקלייבורן באמת התעודד כשראה את פרנץ "ידעתי שאתה מתפלל וזה עודד אותי.כך יכולתי להמשיך" הוא אמר. קלייבורן ניגן תחילה וולס של שופן ועוד כמה קטעים קלילים, אך לא מלהיבים במיוחד, אבל לפתע, כשסיים את התוכנית הרשמית, הוא החליט בשניה  ספונטנית אחת, לנגן את "לילות מוסקווה", והוא לא רק ניגן אלא שר ברוסית את כל המילים כשהוא מתכופף לעבר גורבצ'וב, וכך ניגן את כל הבתים של השיר. נו, ברור שהרוסים – נמס לבבם וקלייבורן ביקש שיצטרפו בשירה. בסיום, גורבצ'וב  קם וחיבק את קלייבורן בהתרגשות רבה. זה היה הקרח ששבר את הרשמיות של הפסגה, וחולל הדבר הזה פסנתרן מוכשר שסבל באותה עת מהתקפי חרדה קשים.

קלייבורן מת בשנת 1978 מסיבוכים של מחלת הסרטן. הוא השאיר הקלטות רבות של ביצועים מופלאים והרבה זכרונות של סופרסטאר פסנתרני.

השאירו תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s