רשמים והרהורים מהיום הראשון בתחרות רובינשטיין

       מאת   אורה בינור

שמונה מתחרים עלו, זה אחר זה, לביצוע הרסיטל  שלהם בשלב הראשון של התחרות. רובם צעירים סביב גילאי העשרה המוקדמים. "ממש ילדים" אמרה בחיוך אימהי שכנתי מימיני. יש הפעם ייצוג רב לפסנתרנים מסין אלא כשקוראים איפה הם לומדים כבר שנים רבות, מגלים שהם בג'וליארד (רבים נמנו על תלמידיה של יוכבד קפלינסקי), באקדמיה המלכותית למוסיקה בלונדון, בקונסרבטוריון ניו אינגלנד בבוסטון, בקליבלנד וכדומה.

עוד מתברר וזה למעשה גם תנאי מוקדם, שהצעירים האלה, פרחי הכהונה המוסיקלייים, כבר זכו בפרסים חשובים בתחרויות (אפילו בתחרות המתקיימת במרוקו) וזכו במלגות, בפרסים ובמענקים ברחבי העולם, ולא עברו את גיל 30.

המכנה המשותף, בראייה רחבה וכוללנית, שלכולם טכניקה אדירה, מדהימה, והם בעלי שליטה סופריורית במה שאצבעות-הגומי שלהם יכולות לעשות. לעיתים מהר יותר ממה שהעין מסוגלת לעקוב.

אז איך זה קורה? בשנות ה-50 וה-60 באקדמיה למוסיקה בה למדתי בירושלים לא היה אף תלמיד או תלמידה שהיתה לו או לה טכניקה כזו. גם לא היו בצוות המורים כאלה שהיתה להם טכניקה כזו. לא היו פסנתרנים שביצעו יצירות "מטריפות" מבחינה טכנית במהירויות שיא. האם כל זה קרה הודות לנפילת החומה בברה"מ וזרימת מורים למערב? האם זו אמביציה מטורפת של צעירי רוסיה והמזרח הרחוק? של צעירים בכל העולם? האם ניתן להשיג זאת ע"י שעות של נגינה? מכל מקום – היום כל מוסיקאי צעיר כבר עולה על הבמה החל מגיל 8 ו"מרביץ" איזה אטיוד במהירות מטורפת, בקלות בלתי נסבלת.

אבל כבר הורגנו שזה המצב, זו התשתית ואנחנו, מעבר לאקרובטיקה שהיא כבר מובנת מאליה, מחפשים את הניצוץ האמנותי, את האמן שישאיר בנפשנו חוויה חזקה בלתי נשכחת ואמיתית.

בבוקר הראשון היו שניים שהתקרבו לאידאל הזה:

הפסנתרנית טיפני פון, ילידת סין, בת 20! שלומדת בג'וליארד משנת 2006. היא צנומה, לבשה שמלה הדוקה בצבע לבן כסוף עם שובל שהשתרך מאחור, וזה לא היה מבייש שום שמלת כלה. אבל זה שולי. היא מפיקה צלילי קסם מהסונטה של היידן, מהבלדה הראשונה של שופן והוואלס של ראוול. הבלדה הידועה של שופן החלה כמו חלום קסום, תאור של טבע פסטורלי, לא דומה למרבית הביצועים הרבים של הבלדה. אט אט נבנתה הדרמה והתפתחה לסערה ששכחה ולבסוף התפרצה שוב ביתר שאת. זו נגינה עדינה, אצילית. הוואלס של ראוול היה גם הוא צבעוני אימפרסיוניסטי והתפתח לוירטואוזי אך הכל במינון מובנה וידוע מראש. מצד אחד זה מהפנט ומצד אחר זה הופך לצפוי גם אם זה אצילי. אבל היא מיוחדת ואני רואה אותה עולה לשלב שני. ייתכן שעוד כמה שנים של ניסיון חיים והבשלה יבטיחו לה מקום מכובד.

עוד התרשמתי מאד מנגינתו ומאישיותו של רויו הואנג בן 28, יליד סין ותלמידו של סרגיי בביאן (המורה של טריפונוב זוכה הפרס הראשון שעושה קריירה מטאורית). הברקרולה של שופן שיקפה את פלטת הרגשות והצבעים של שופן וזה היה מצויין, אבל הסונטה ה-8 של פרוקופייב היתה מחשמלת מהצליל הראשון ועד לאחרון. לרויו יש יכולת אמירה רגישה ופיוטית וגם ביטויים שופעי עוצמה עם אמירה. בעת הצורך הוא הקיש בצידי כף היד כדי להבליט ולהדגיש תפנית או צבע מסויים. הפרק השני היה קסום כולו, ומחשמל בעדינותו המהורהרת. הוא שקוע כולו בלהביע את התוכן. ההדרן שהוא חיבר בעצמו היה מקורי ומעניין – עיבוד של אינטרמצו של ברהמס כפי שאולי ברהמס היה כותב אותו היום, כאן ועכשיו. פסנתרן שהוא "כמעיין המתגבר". מצפה לו בשלב 2.

ששת הפסנתרנים הנוספים ביום הראשון התברכו כולם בכשרון רב. הם באמת מנגנים טוב, יפה כמו תלמידים מאד מוכשרים אבל לא גיליתי שם מישהו שהביא את אותו הלפיד שמגביר אצלנו את לחץ הדם או נכנס ישר למחזור הדם. שמחתי לשמוע שקבוצת תלמידי פסנתר צעירים, הוריהם ומנהלת הקונסרבטוריון שלהם (אורלי חרותי-יוגב) היו באולם והקשיבו לרסיטלים.

כל זה היה ביום הראשון שהיה.

אורה בינור

השאירו תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s