סופשבוע מעניין ומרתק בתחרות רובינשטיין

מאת אורה בינור

את הבוקר של יום שישי פתח הפסנתרן יאהונג פארק מדרום קוריאה , בן 18. זכרו את השם. זו היתה אחת ההפתעות המעניינות והנעימות בתחרות. חרף גילו הצעיר הוא ביצע סונטה של בטהובן  (הפסטורלית מס.15) בנגינה בוגרת, בשלה מאד, נטועה בסגנון קלאסי והבצוע ביטא במלואו את סגנונו של בטהובן המוקדם. זה היה מעשה אמן מרתק. יצירתו השניה היתה של ליסט (מלחין שהינו סוס תחרויות גם הפעם) "לפי דנטה – פנטזיה קוואזי סונטה" וכאן ממש היה מרגש לשמוע יצירה וירטואוזית מאד שבה לא רק מפגינים שליטה אלא מביעים את משמעותה הפנימית. נגינה מאד מטופחת, שבה כל הפרטים יוצרים תחושת שלמות והעוצמות נבנות בצליל גדול מבלי שיישמע דופקני. אצל פארק , שאוהב מאד מוסיקה וזה משודר ממנו, הכל מתפתח בטבעיות, בלי אפקטים. מעניין שהוא היחיד שלא למד במערב ואת כל לימודיו עושה בדרום קוריאה. ברשימה שלי הוא בהחלט עולה לשלב שני.

מבין הפסנתרניות בתחרות שמענו גם את שרה בנישפור בת 30, שפתחה בבצוע יצירה של פייר בולז וזו היתה לטעמי הצלחתה הגדולה ביותר ברסיטל. התרשמתי שזה הצד החזק שלה, בכך שהצליחה להעניק משמעות ליצירה "המפחידה". במראיה היא הזכירה לי במעט את ז'ורז' סאנד ובלבושה ושערה היה משהו ממוצרט. אמנות הפוגה של באך צלצלה כאנליזה רציונלית וגספר הלילה של ראוול היה צבעוני אך לא היה בו מספיק קסם. היה אבל לא חישמל.

דמות מסקרנת יש לו לפסנתרן האיטלקי : שפונה סנג'ובני בן 29 . שפת הגוף שלו מספקת עניין בפני עצמו.סנג'ובני הוא דמות ציורית והינו סופר מוסיקלי אך זויות הפרשנות שלו הן מה שאנו קוראים "מחוץ לקופסא". אינדבידואליסט שמוותר על מוסכמות.בעיני הוא מרתק. הסונטה של מוצרט בנגינתו היתה עשויה מצלילי פנינים , הפרק השני היה מופלא מכל בחינה, והסיום היה מהיר אבל בשליטה. ואז בא השאקון של באך בעיבוד לפסנתר , בגישה כללית רומנטית, עם גילויים וחידושים שלא תשמעו ביוטיוב אבל הלא שגרתי הזה הוא מלא גירויים, מאד מעניין ומוסיקלי. לא כולם מוכרחים לנגן שאקון כמו בוריס גילטבורג. באיטלקי הזה יש איזה יסוד של קוסם ובעיני זה די מהפנט, זה שווה, מעניין ומחשמל. שפע של הרמוניות ושפע של צבעים. כל מיני זויות אחרות ושונות. אשמח לראותו בין העולים לשלב שני.

ליו צ'יאו בן 19 מצרפת, לומד במונטריאול, ביצע נפלא את הסונטה ה-7 של פרוקופייב. אני מאמינה שבעוד כמה שנים הוא יעלה לשלבים גבוהים.

ועכשיו לשלושת הישראלים שניגנו בשבת. (אני מקווה שאלוהים הקשיב , הבין שזו עבודת קודש בצלילים וסלח).שלושתם התקבלו במחיאות כפיים סוערות ובלבביות שגאווה מהולה בה, ובצדק. הם ברמה מאד מאד גבוהה וממלאים את לבנו שמחה וגאווה.

תומר גבירצמן בן 27 , לומד את סרגיי בביאן הנודע) בחר לפתוח בפסקליה של קופרן.  זה היה ביצוע מאד מובנה , ששיקף פיענוח אנליטי ושליטה רתמית מעולה. ואז באה הסונטה בסי מינור של ליסט, יצירה אתגרית ביותר. אחד משיאי כתיבתו של ליסט. היו המון רגעים יפהפיים, הן בעוצמות החזקות ביותר ששם אסור להשתלח יותר מידי לבל יישמע צעקני, והן בפראזות מקשרות בנושא שני שהיו בממלכת הדממה, במסתורין. היתה לי תחושה שנבנתה כאן "תוכנית" מה ואיך לנגן במהלך הסונטה המורכבת הזו. בסופו של דבר זה היה בצוע שהשאיר רושם חזק. רושם גדול. תומר בנה קתדרלה ענקית. אבל, למה? למה לנגן הדרן אחרי יצירה  ייחודית ואמוציונלית כזו?

וואי יון, נערה בת 22 ילידת סין הלומדת בג'וליארד הרשימה מאד בקרנבל של שומן. התמונות זכו בנגינתה לטיפוח עד לשלמות, כל תמונה  קרנבל – היתה ספור. יד שמאל שלה הינה שותפה רבת זכויות בבצועים שלה.הפרשנות שלה לא היתה אחת מהמקובלות, אבל הצליל הפסנתרני שלה היה קצת יבש, נוקשה ואפילו לא די חמים וזה העיב על ההתרשמות הכללית מנגינתה הפסנתרנית. ברור שהיא כשרון ענק, ושליטתה מושלמת אך נשמע אותה בהמשך התחרות. הקונצ'רטו האיטלקי בפתיחה היה בסדר, עם פרק שלישי מהיר בטרוף.לא בטוחה שלזה התכוון באך. חבל.

הישראלי השני: יבגני יונטוב בן 28 הוא האינטלקטואל של סוף השבוע והתוכנית הייחודית אף שיקפה זאת, שלא לדבר על הביצוע. סונטה של היידן היתה נפלאה, מסוגננת, צליל יפה, נגינה מטופחת ונאמנות למלחין ולתקופתו. ההמשך היה הכי לא שגרתי:  האטיודים (כן. האטיודים ולא הפרלודים) של דביסי. איזה רעיון מקורי. איזה אומץ. איזו יכולת לחדור לתוככי הקטעים הייחודיים הללי ולהגיש אותם כפיסות מושלמות לאחר שעברו אנליזה וטיפול שורש אמנותי. האטיודהאחרון, זרימה במהירות טרופה של צלילים עוקבים סיימה את הופעתו של יבגני ממש ב"היי" רוחני ומלהיב. אז שוב, למ? למה? לקלקל את זה עם אטיוד של שופן? רוצה להיפגש אתו בשלב שני.

רפאל סקורקה בן 26 הישראלי השלישי בתחרות, שופע מוסיקליות ובעל שליטה מצויינת ברזי הטכניקה. הבלדה של ליסט בפתיחה לא היתה בחירה ראויה שמבליטה את הצדדים היותר שירתיים של הפסנתרן , שירי שוברט היו קצת כבדים בעיקר הראשון ואבדו מקסמם והיצירה הומאז' לבאך מאת לייטון היתה מייגעת. אחד הסודות החשובים להצלחה בתחרות זה גם בחירת התוכנית, שתאיר ותבליט את מעלותיו של המתחרה. כאן זה לא עבד לטובת רפאל וחבל.

הרמה הכללית בתחרות היא מהגבוהות שהיו. אין לקנא בחבר השופטים שצריך להגיש ביום ראשון אחה"צ את רשימת  העולים לשלב השני.

בתחרות הזו מתחרים גם שני פסנתרים: הסטנווי האגדי והפציולי האיטלקי. דומה שקרנו של זה האיטלקי עולה קצת ומידי פעם הוא "מגרש" את עמיתו הוותיק ובעל המוניטין אבל עדיין הרוב מאמין בפסנתר שכבש מקום ראשון וכמעט בלעדי בעולם הפסנתרנות.

ועוד בסוף השבוע המרתק והמעניין: האולם היה מלא מפה לפה, ובין השורות ישבו הרבה ילדים ממש צעירים  עם הוריהם שהוזמנו לבוא וקבלו כרטיס במחיר סמלי (25 שח). ניר ברנד מארגן זאת ונראה שמח כל פעם שזאטוט צעד לעבר האולם בסקרנות. יש גם חבר שופטים המורכב מפסנתרנים צעירים מצטיינים ובהם 3 שזכו בתחרות רובינשטיין לצעירים בביג'ינג לפני כמה חודשים. יהיה מאלף להשוות את התוצאות של הצעירים למול הוותיקים והמנוסים.

בהמשך נספר על השופטים, אלה העירנים ואלה המנמנמים, ועוד קטעים של מאחורי הקלעים. חוויה כזו יש רק פעם בשלוש שנים. אז בואו ותשתתפו.

תגובה אחת

  1. חיפשתי דיווח ותיאור שלךל מה היה בתחרות בימים הראשונים שלה,ונהניתי מכל מלה שאורה בינור כתבה. יופי של תיאור ממצה, וכניסה לתוככי המוסיקה מבלי להיות שיפוטית מדי או עוסקת בניקודים. יופי!
    עידית צליוק idit zaliouk

    אהבתי

השאירו תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s