מוסיקה קאמרית בתחרות רובינשטיין – סופשבוע של מיתרים עם פסנתר

                                                         מאת אורה בינור

שלושה נגני מיתר ישראליים:  הכנר סרגיי אוסטרובסקי, הויולן גלעד קרני והצ'לן הלל צורי הופיעו יחד עם שלושת המתחרים (מתוך שישיה) על פי סדר הופעתם מהיום הראשון. מוסיקאים נוהגים לסווג את המוסיקה הקאמרית כמדרגה הצרופה ביותר של נגינה בה מקשיבים אחד לרעהו, ויוצרים מזיגה של כמה כלים השואפים להביא לידי ביטוי עילאי את המצלול הקאמרי כפי שביטא המלחין. בתוך המערך הזה יש מקום גם לפסז'ים סולניים של כל אחד מהכלים ובודאי גם לפסנתר כשמדובר בקוורטט ובקווינטט לפסנתר. זוהי נקודת זיכוך עליונה של המוסיקה הנושקת לאינטימיות.

שלושת הפסנתרנים על פי סדר הופעתם היו פארק יאהונד מדרום קוריאה  (רביעייה של שומן),   שרה דנשפור מארה"ב (רביעייה של מוצרט)  וליו שיאוו מצרפת (רביעייה של ראוול).

מי שממש גנב הפעם את ההצגה הוא ליו הצרפתי  ברביעייה של ראוול, השופעת עידון וסוג של שלוות נפש. פורה שרוי בתחום הגוונים השקטים ואת זאת הגשים הפסנתרן ליו בצורה מושלמת למדי. הקוורטט נכתב בתקופה מאד מוקדמת והוא אופוס 15 ומאפיינת אותו כתיבה אצילית. הנושאים כאילו חמקמקים. את כל המאפיינים הללו הבליט ליו  הצרפתי! בנגינה מופלאה, בצליל שמזכיר צבעי-מים, קצת מרחף אבל עם אמירה ועם פוקוס. הוא פשוט ניגן נפלא ומרתק וגם המיתרים , שהתחממו בינתיים, היו טובים יותר משני הביצועים האחרים. כשהקהל אוהב במיוחד פסנתרן מסויים, הוא נעמד על רגליו בסוף הביצוע, מוחא כף בקצב סוער, יש כמה ששואגים ויש גם כאלה ששורקים ואין ספק שפה יש ספור אהבה והתלהבות גדולה. כך היה עם ליו החייכן.

השרה דנאשפור בחרה בקוורטט של מוצרט ק.493. לתדהמתי ולפליאתם של עוד רבים, היא נשמעה כאילו אינה שולטת בחומר, עיניה היו צמודות לתוים, אמנם יש לה טכניקה קטנה טובה מאד, אבל היא לא הצליחה לבטא כמעט שום פראזה שנגעה וריגשה . היתה לי תחושה שהיא לא ממש בביצוע אלא יותא בהכרת ובזיהוי התוים. חבל. זו היתה אכזבה. זו היתה נגינה "פלאטו" שמאום לא התרחש שם מלבד סולמות עולים ויורדים.

וידידי פארק מדרום קוריאה בחר בקוורטט של שומן. הרגשתי שהוא המנהיג של ההרכב, הוא הוביל את הביצוע, יש לו גם כריזמה וגם אמירה ועל פיו יישק דבר מוסיקלי. נגני המיתר לא היו במיטבם בביצוע הזה אבל פארק עשה את שלו. את אמנותו הפסנתרנית שמענו בעיקר בפרק האיטי החלומי שכולו הרהורי עצבות ותוגה, מלנכוליה שומנית. אני אוהדת גדולה של פארק האמן, שנושם מוסיקה , נושם נגינה ואוהב מוסיקה בכל מאודו. נפלא.

אורה בינור

תגובה אחת

השאירו תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s