מה למדנו מתחרות רובינשטיין ה-15

יום לפני תחילת השלב האחרון והקובע סופית בתחרות רובינשטיין הבינלאומית, נוצר כבר מבט לאחור בו ניצבים המתחרים על ציר הפסנתרנות ובעיקר מצטברים רשמים לקראת ההכרעה הסופית. יש בין הפיינליסטים כמה שהתרגשו ואיבדו שליטה קטנה במהלך נגינת הקונצ'רטו הקלאסי ויש שהחזיקו רמה מוסיקלית וטכנית גבוהה לכל אורך הדרך הקשה והתובענית הזו.

יש התרגשים מאד מכך שמתחרה טועה או בלשון המוסיקה "מפקשש" איזה צליל. אבל יש בדיחה שמהלכת בין המוסיקאים ומבוססת על אמת: אומרים שלו היינו אוספים את כל הפקשושים שהיו לארתור רובינשטיין – אפשר היה לחבר סונטה שלמה. ובכל זאת האיש והפסנתרן המופלא הזה זכה למעמד הכי גבוה שאפשר. מכאן שההצלחה הגדולה לא תמיד תלויה בצליל או שניים שהתפקששו. השאלה היא באיזו מידה פקשוש כזה משפיע על הבטחון ועל השליטה של המתחרה עצמו ואם זה לא מוריד את רמת הבטחון והביטוי המוסיקלי גם לאחר איזה פקשוש. אינני יכולה לחתום על זה, אבל היתה לי תחושה שאצל דניאל צ'ובאנו מרומניה (ההוא עם הקוקו) זה כן השפיע על נגינתו בקונצ'רטו של מוצרט בלה מג'ור עם הפרק האמצעי החלומי והאגדי. חשבתי שהוא התעצבן, התרגש, ואיבד קצת ביטחון. עכשיו תלוי כמה זה ישפיע על השופטים ונראה איך הוא יבצע את פרוקופייב  ה-3  ביום חמישי. אני עדיין בדעה שהבחור אמן, מקורי, מעניין ומנגן בפרשנות נפלאה שהיא מחוץ לקופסא אך ללא הפרת חוקים.ראוי לפרס ראשון.

מה עוד למדנו בתחרות הזו? שהפסנתר האיטלקי פציולי כובש מעמד ממשי על הבמות ופסנתרנים צעירים מעדיפים אותו על הסטנוויי ,בעל מעמד העל ההסטורי וגם העכשווי.  זה המקום לציין שאריק ורדי מזמין את אורחיו בתוכנית אינטרמצו לנגן על פציולי ונציין גם שזוכה הפרס הראשון ברובינשטיים דניל טריפונוב ניגן בתחרות ומנגן מאז על פציולי – מה שתרם רבות לפרסום הכלי הזה.

פציולי נוצר ע"י איש איטלקי שגר לא רחוק מפירנצה וחלום חייו היה לייצר פסנתר שיצלצל כמו השפה האיטלקית – שירתי ומלודי. לוח התהודה של הפציולי עשוי מעץ Abete Rosso הגדל  בהרי האלפים. משם לקחו גם סטרדיבריוס ובוני הכלים בקרמונה את העץ לכנורות שלהם. את הפסנתר יצר פאולו פציולי , מהנדס ופסנתרן, בשנת 1981 וכיום מייצרים 140 פסנתרים בשנה.  הנה אחד מדברי השבח לפסנתר פציולי : "אם סטרדיבריוס היה בונה פסנתרים, לא היה היום צורך בפסנתרי פציולי". אישית אני מסכימה שהצלילים מהדו המרכזי ומעלה יפים ושירתיים אבל מהדו למטה לבאסים, הצלילים נשמעים יבשים ונקשניים. בזה עולה הסטנוויי בהרבה על האיטלקי.

למדנו גם עד כמה בחירה נכונה של רפרטואר יכולה להיות גורלית למתחרים . היצירות צריכות לענות על כל האספקטים של נגינה פסנתרנית ומוסיקלית ובעיקר להבליט את יכולותיו המוסיקליות וכמובן גם הטכניות של המתחרה. בחירה לא מוצלחת יכולה להיות הרת גורל. והנה קראתי היום שגם מנהל התזמורת הסימפונית של טורונטו , פיטר אונדג'אן, המבקרת עכשיו בארץ, אומר "בנייה של תוכנית, לקונצרט, או לעונה, היא באמת אתגר קשה" ומוסיף "צריך להיות מבריק בעשייה הזאת". היו בתחרות כמה דוגמאות של בחירה לא מוצלחת ובאמת אותם מתחרים לא עלו שלב, כחלק השיקול הכללי.

בנושא הטכניקה המהממת שנעשתה מובן מאליו לפסנתרנים בימינו: נקודת המוצא היא השלמות והגמישות הטכנית שאין לה גבולות, אבל – הטכניקה צריכה לעמוד לשרות הפסנתרן כדי לבטא את המלחין, לבטא את סגנון התקופה, לבטא את האקלים המוסיקלי של היצירה, הפגנות טכניות ועוצמות שמעבר לצליל מתורבת הן אאוט לחלוטין, והכי חשוב – מה יש לפסנתרנים לומר ובעיקר להרגיש. משהו שהוא אמנותי ורגשי ואישי גם יחד. מבחינה זו התרשמתי מאד מאד מהקוריאני פארק (בן של כומר בדרום קוריאה) שממש נכנס  לסוג של טרנס אמנותי מרוב שהוא אוהב ומבין את שפת הקסם המוסיקלי וגם את כל השאר. אני אוהבת מאד את נגינתו של הרומני דניאל שכבר ציינתי את מעלתו המופלאה להיות אמנותי מחוץ לקופסא. אני מעריכה מאד את יונטוב ולבסוף אני מתפעלת מאד משימון הפולני שאתמול אמר לי  עליו מוסיקאי רציני "שמענו עכשיו את הפרס הראשון".

איזו תחרות קשה ומוצלחת. המון כשרון. המון פרחי כהונה. באחד מערבי המפגשים התעוררה השאלה האם בכלל צריך תחרויות? הרי כואב הלב על אלה שלא זוכים. בשנת 2017, שבה המדיה והטכנולוגיה כה דומיננטיות, והעולם של המוסיקאים נעשה יותר ויותר קשה, וולמול ההייטק קשה למוסיקאים להתפרנס, נראה שתחרות מוציאה לאור את הבולטים והמבטיחים (בתנאי שהשיפוט נקי ושקוף) ואז האמרגנים לוקחים את הזוכים ופותחים להם את השערים. זה חשוב במיוחד כאשר גיל הזוכים כיום הוא בין 18 ל-22 וההצלחה יכולה לשבור אותם. לפתע או למחרת התחרות הם מוקפים מצלמות, עיתונאים הקלטות, קונצרטים, וצריך יד מכוונת, הרבה תמיכה והדרכה, והמון שליטה עצמית לא ליפול מרוב הצלחה מסחררת. מי שעומד בהצלחה בלחצים של התחרות האתגרית הזו (רובינשטיין במיוחד) ומצליח לשמור על רמה יציבה וגבוהה לאורך השלבים כולם, יש לו סיכוי לצלוח את הזכיה בטוב ולשנים קדימה.

מצפה לנו שלב עם הפילהרמונית הישראלית בניצוח עומר ולבר וביצועים של רחמנינוב 3 ופםרוקופייב 3. זה ממש מרתק ומותח. ממליצה לצפות בטלויזיה או לשמוע באתר וברדיו. זו תרבות במיטבה!

אורה בינור

4 תגובות

  1. מזדהה עם כל מה שכתבת .אגב ! מצוין באתר שצ'ובנו מנגן בגמר פרוקופייב 3 ולא רחמנינוב .אז מה הוא באמת מנגן ???

    אהבתי

  2. בתקווה שחבר השופטים יתייחס לשלב הקונצ'רטו הקלאסי כאחד משלושת השלבים הסופיים ולא כשלב בלעדי לשיפוט המתמודדים. צ'ובאנו אכן ראוי לפרס הראשון עד כה בשקלול של כל שלבי התחרות. מדובר באמן משכמו ומעלה שמציע פרשנויות חדשות ונועזות ליצירות שניגן, בדרך כלל תוך הפגנת וירטואוזיות עילאית וחוש מוסיקלי יוצא דופן. בהצלחה.

    אהבתי

  3. Maybe you should write an article following all the previous winners of the competitions and their current career. Besides Ax, Kahane and Triffonov , , most disappear into oblivion. It is sad, but not a bad idea for an article.

    אהבתי

השאירו תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s