תחרות רובינשטיין – הסוף

קודם כל ולפני הכל יש לחזור ולומר שהרמה בתחרות ה-15 היתה גבוהה במיוחד. כבר דובר רבות על הרמה הטכנית-וירטואוזית של כל המתחרים, שהינה כיום  כמעט מובנת מאליה בעיקר  בשנים האחרונות אך לא רק טכניקה. שמענו גם הרבה מוסיקליות ביצירות בארוק, קלאסיקה, רומנטיקה וגם בכמה יצירות מהמאה ה-20.  נגינת יצירה ישראלית בידי כל מתחרה (הפעם של בטי אוליברו ואבנר דורמן)  מוסיפה גוון לרפרטואר של יצירות הנחשבות " סוסי  תחרויות" (ליסט ושות')  והינה  נישה ייחודית לפסטיבל המתקיים בישראל זה בהחלט מוסיף תבלין מעניין, מסקרן והולם. הצעתי ואני חוזרת ומציעה לשתף בעתיד גם מלחינים צעירים מוכשרים בראשית דרכם, שלהם זו תהא פתיחת שער להישמע על הבמה המכובדת של התחרות ולא רק את אלה המבוססים כבר ושמם הולך לפניהם.

שלב המוסיקה הקאמרית הביא לאוזן כמה גילויים נוספים אודות הנגינה של המתחרים. לכמה מהם הביצוע אישר את מה שחשבנו והרגשנו לגבי היכולות והתכונות הפסנתרניות שלהם, חלק גרם לאכזבה מסויימת ולחלק זו היתה מקפצה למעלה, צברו נקודות חיוביות  נוספות (עד כמה שניתן לחלק 6 נגנים לחלקים…). נזכיר שוב את שמות הנגנים: סרגיי אוסטרובסקי, גלעד קרני והלל צרי שבהחלט נתנו תמיכה אוהדת לכל הפסנתרנים ואפשרו לכל אחד להביע את עצמו בדרכו.

בעידן הזה, שחלק מכנים אותו דור ה Y נגנים בכלל ופסנתרנים בפרט מופיעים בעיקר עם תזמורות ולעומת זאת לרסיטלים יש פחות קהל ולכן פחות ביקוש. רק נעטים כמו מאריי פרחיה, דניאל בארנבוים, אנדרס שיף ועוד מעטים ממלאים אולם בנגינת רסיטל וגם זה לא כל שבוע. לכן, השלב של נגינה עם תזמורת הוא כיום משמעותי ביותר למתחרים. פה המקום להתגאות בשתי התזמורות שלנו, הקאמרטה הישראלית בניצוח אבנר בירון,  שלה היה האתגר הקשה ביותר, לבצע 6 קונצ'רטי ביום אחד, והם עמדו במשימה הזו ממש מצויין עם קטעי נגינת סולו ממש יפים ובתמיכת המנצח והנגנים כולם. והפילהרמונית הישראלית -שהפקידה את שרביט הניצוח בידי עומר מאיר ולבר הצעיר(וגם שהתחרות בחרה בו לנצח)  ובחלקם נפל לבצע בשני ימים את הרחמנינוב ה-3 שלוש פעמים ואת הפרוקופייב השלישי שלושפעמים. שתי התזמורות עשו כמיטב יכולתם לתמוך בפסנתרנים כדי לאפשר להם לשהות בטמפו שהם בחרו, לבנות פראזות בדינמיקה ובגוון הרצוי להם, לסיים יחד, לא להתחרות זה בזה, ולחיות חיים חבריים, הדדיים, תומכים אחד באחר. ממש כמו בחיים עצמם. כבר חווינו תחרויות בשלב הזה שבהן מנצחים מכשילים מתחרים מתוך מניעים סמויים כמו אולי קנאה, צרות עין, מלחמת כוח או אולי פשוט קצת רשעות. הפעם זה לא היה וזו עוד נקודת זכות לתחרות הזו. עבורי זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי ואף ראיתי את עומר וולבר מנצח על סדרת קונצ'רטי . כמו רבים בקרב הקהילה המוסיקלית שהיתה בתחרות, גם אני התפעלתי מכמות התמיכה והחיזוק שעומר העניק לכל השישה ללא הבדל דת גזע  מלחין ומין. כמות הפעמים שוולבר הסתובב לעבר כל פסנתרן כדי לחזר, לעיתים לחייך, ולוודא טמפו או כניסה של פראזה – זאת לא ראיתי אף פעם ברמה הזו, אף לא מזובים מהטה שנחשב למלווה בחסד עליון. וולבר אפילו "דחף" לבמה את הפולני המופנם, חיבק את שרה, עודד את הרומני ואת יונטוב הישראלי ונתן לכל אחד הרגשה שהוא נהדר ביותר. איזה יופי להרגיש את טוב הלב הזה, הפרגון, ומעל לכל את המוסיקליות העצומה שוולבר הפיק מהתזמורת.אם יבקשו ממני להמליץ על מנצח בתחרות חשובה התשובה שלי תיהייה אחת. וולבר. גם זו תגלית של התחרות ה-15.

ובאשר לפרסים: הפולני שימון בהחלט ראוי לפרס הראשון אבל אני הייתי מעניקה פרס ראשון לרומני דניאל צ'ובאנו. מהרגע הראשון הבחור הפגין יכולת אינדבידואלית של פסנתרן החושב ומרגיש מחוץ לתבניות מקובלות, ויוצר חוויה בלתי נשכחת. כשהולכים הביתה אחרי ששמענו אותו, זוכרים מה היה שם בעוד שלגבי רוב הפסנתרנים פשוט לא זוכרים משהו מסויים או מיוחד. המילה "מוכשר" או "מנגן כל כך יפה" לא מזכה בעיני פרס ראשון. לכן, אני הייתי מעבירה שרה דנאשפור לזוכה מספר 4 או 5 ומעניקה פרס שלישי לפארק הדרום רויאני שהוא אמן בכל נימי נפשו ובכל אבריו. גם אם הוא היה קצת בטרנס מוגזם אולי ברחמנינוב, עדיין הבחור הזה מעביר חוויות ענקיות, הוא כולו רגישות והבנה מוסיקלית עמוקה חרף גילו הצעיר. אני רוצה גם לברך ברכות רבות וחמות את המתחרה היראלי ייבגני יונטוב שנגינתו היתה מצויינת ואף מרגשת בקטעים רבים והוא פסנתרן רציני ומעמיק.

תחרות איננה מוסד של משרד הרווחה. לכן, דנאשפור אמנם כבר בת 30, אמנם תלמידה של סרגיי בביאן ( למי שבעדו ולמי שנגדו), ואמנם ניגנה את בולז ואת אונדין בצורה מופלאה, בלתי נשכחת, אך יש לה צליל נוקשה, אינה מביעה רגשות באופן בולט או ברור, היא מנגנת בתוך הקופסא המקובלת. "היא מאד מוכשרת" זה ביטוי שאמרתי על כמה וכמה פסנתרנים בתחרות הזו. בזה שהוענק לה פרס בשלישייה הראשונה, קיפחו מאד את פארק  ולא בצדק. אפילו קצת אכזרי. נכון שהוא צעיר מאד ועוד יוכל לזכות בפרסים ראשונים אבל בכל זאת איך אפשר היה להעניק לו איזה פרס זניח בסוף ולסגור את העניין? הבחור הוא אמן מדהים. ובכלל, אני הייתי מעבירה לשישייה את ליו אריק ואת האנגלי המופלא והצעיר ג'וליאן טרווליאן שהפליא אבל ממש בסונטה האחרונה של בטהובן אופוס 111. אולם, התוצאה הסופית ובחירת השופטים מתקבלת בהסכמה לכל הדעות, עם הסתייגויות פה ושם אך ללא כעס, ללא מחאה, ללא תסכול וללא אי הסכמה טוטאלי. לזה קוראים הצלחה ויש בזה הוכחה שהג'ורי היה בעל יושר, אינטגריטי ושקיפות טובה. שאפו להם. בעיקר בהחלטת הפשני הפרסים הראשונים.

נזכיר שוב את התחרות שהתחוללה בין ענק הפסנתרים סטנוויי לבין הפסנתר האיטלקי צפיולי. מאחורי הקלעים היו קטעים לא מעטים של נסיונות להשפיע על מתחרים, של כעסים ושל נסיונות להשפיע על מתחרים בדרכים לא מקובלות ולא ראויות. זו מלחמת שיווק שקיימת כיום בכל ענף, בכל מקום ובכל מקצוע. זה עולם של צעירים וגיל המתחרים הוא רק עוד הוכחה לכך, וזה עולם שבו כל דבר משווק.

לסיום, אינני יכולה לדלג על הברכה המביכה (לא אומר יותר מזה) של ראשת מנהל התרבות גלית ווהבה שאשו ,שדיקלמה בקול של מורה וותיקה כמה מילים בנאליות שנשמעו נבובות מכוונה אמיתית בנושא היכולת של הצלילים לקשור בין אנשים. באנגלית זו היתה צרימה גדולה יותר. איך אמר זובין מהטה? "הדבר הכי לא תרבותי שלנו בארץ זו שרת התרבות" וגם ראשת התרבות של משרדה.  .אבל אין לתלות זאת בהנהלת התחרות. דבריה של עדית צבי, שקטפה שבחים ובצדק, היו אמיתיים, מרוגשים ומרגשים. ברכות לחבר השופטים, לאריק ורדי שגם זכה בפרס ישראל, ולחבר השופטים הצעירים שעברו חוויה וגילו המון הבנה במוסיקה. הם יוכלו להיות שופטים נהדרים בעתיד. מילה טובה לניר ברנד שארגן את הענף החשוב של צעירים להאזין לתחרות. תודה להפקה שהתמודדה יפה לאורך כל הדרך המורכבת.

תודה על חוויה אדירה, תודה לכל הלוקחים חלק בקיום התחרות שהיא אחד מהדגלים התרבותיים היפים והמופלאים של מדינת ישראל ולהתראות בעוד שלוש שנים בתחרות הבאה.

בינתיים יש רסיטלים של הזוכים בערים גדולות ובמקומות נוספים. תעקבו ותהנו.

אורה בינור

4 תגובות

  1. תודה רבה לך, אורה בינור, על כתבות כה מחכימות ומאירות עיניים! היה תענוג לקרוא אותך לאורך התחרות. אני גם חשבתי כמוך, אגב, שצ'ובאנו היה ראוי לפרס הראשון בשל היותו אמן אמיתי שמותיר חוויה בלתי נשכחת בקרב שומעיו, אבל גם עם פרס שני יש מה לעשות. בכל מקרה, לדעתי הוא ימשיך לגשת לתחרויות בינלאומיות יוקרתיות ועוד ידובר בו רבות. זו רק ההתחלה.

    אהבתי

    1. לפני מספר שעות שבתי מהמרכז למוסיקה שטריקר שם התארחו שלושת הזוכים, ניגנו ושוחחו עם מראיין ישראלי. צ'ובאנו (אפרופו חשיבה מחוץ לקופסה שכל כך מאפיינת אותו כמוסיקאי) הפתיע עם יצירה וירטואוזית לפסנתר בשם die fledermaus, לציון שנה להופעת הבכורה של היצירה בביצועו, ולאחר מכן, לבקשת הקהל, ניגן את קטע הג'ז המפורסם שלו. הקהל השתגע מהתלהבות, מאחר שהביצוע של שתי היצירות היה פשוט מחשמל (בניגוד לשני פרקים מנומנמים למדיי מתוך סונטות קלאסיות שבחרו נהרינג ודנשפור). נגינתו של צ'ובאנו מהיום בצהריים עדיין מלווה אותי, כי היה בה קסם וייחוד (וגם הרבה העזה ואומץ), ואני בהחלט יכולה להזדהות עם דברייך בנוגע לכך שנגינתו אכן מצליחה להטביע חותם, ללוות אותך ולהדהד בך גם לאחר שנסתיימה. בזמן הנגינה הרגשתי שהפסנתרן הזה הוא כמו החלילן מהמלין והקהל פשוט הולך שבי אחריו. אכן היתה חוויה מוסיקלית ייחודית. אמנם שני קטעים מוסיקליים קצרים יחסית, אך בביצוע גדול, ולכן האפקט הוא משמעותי.

      אהבתי

  2. סיכום יפה.
    מסכים על שני דברים במיוחד:
    1. פארק, הקוריאני המופלא, היה צריך להיות בשלישייה.
    2. אין ספק שרמת התחרות השנה הייתה גבוהה בהרבה מהרמה של התחרות הקודמת. מעניין למה ואיך זה קורה.

    נ.ב.
    שימי לב – יש לך טעויות הקלדה פה ושם – אפשר לתקן בקלות. אם תרצי אשלח לך גרסה מתוקנת :)

    אהבתי

השאירו תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s