חודש: מרץ 2018

אוסף של חוויות מוסיקליות בקונצרט אחד בפילהרמונית

הפילהרמונית בניצוח איבן פישר, עם הפסנתרן דניל טריפונוב, מיצירות חיים פרמונט, שומן ומאהלר, היכל התרבות 24.3.18

זה היה אחד הקונצרטים שציפיתי להם בעניין  רב. את הניצוח והיכולות של איבן פישר אני מעריכה מזה שנים. לאחרונה שמעתי אותו בברצלונה, מנצח על תזמורת הפסטיבלים בודפשט שלו, ותחת שרביטו הסימפוניה ה-7 של מאהלר היתה חוויה שיצאתי ממנה המומה ומרוגשת. כך גם הקהל שלא קם מהכסא דקות ארוכות. למרבה שמחתי גם בהיכל התרבות התרחשה חוויה אדירה בסימפוניה ה-1 של מאהלר. נכון שהפילהרמונית ניגנה אותו עשרות רבות של פעמים, אם כי יש לקחת בחשבון שאותם נגנים שעלו מרוסיה הם היום פנסיונרים ברובם ובמקומם יש לשמחתנו נגנים צעירים (ישראלים רבים) שמנגנים נהדר. לכן, עבורם הסימפוניה היא לא הביצוע העשירי.

אז מה היה שם שיצר את ההתרחשות החווייתית ?  פישר הוביל את המאהלר הזה לצמיחה של היקום כולו, מצפצוף ציפור ועד לסער וגעש גדול, מעין "פיצוץ". בפרק השלישי, למשל, זה הנוהגים לכנותו חסידי,הוא נקט בבטמפו איטי, בתנועות יד שמאל המזכירות תנועת תחינה יהודית, וכל הפרשנות הזו היתה ג'סטה מוסיקלית מרגשת. כל כלי שנוסף בנעימה הצטרף בפעמות הקצב המדוייקות בלי לגלוש למתיקות .סיום הסימפוניה היה אנרגטי, המפץ הגדול , שהזכיר אולי לבה רותחת המתפרצת מהר געש. מאהלר מחזיר לתוך זה את ציוץ הציפור, קטע פוגטו כמיטב המסורת וסיום אדיר שהרעיד את האולם. 7 קרנות עמדו וניגנו, הביטו בחצוצרות ובטרומבונים והיתה תחושה שכל היקום עובר טרנספומציה. אם זו לא חוויה מאהלרית – אז מה כן חוויה? פישר הוא מנצח מעמיק, צנוע בעומדו על הבמה, מאופק בשפת הגוף האסתטית שלו, ובעל חוש מוסיקליות מליגת העל שיש בימינו. אין אצל בניצוח אף מוטיב שאינו מקבל משמעות ראויה, גדולה כקטנה. הוא מטפל בניואנסים עד כלות.הפילהרמונית רקעה ארוכות ברגליים כאות הערכה לבסיום הקונצרט.

 

את דניל טריפונוב אנו מכירים מתחרות רובינשטיין, שם הוא היה "המשורר " ו "הפייטן" אבל לא רק. הוא היה והינו פסנתרן בעל יכולות אדירות ומרתקות.לכל מי שעוקב אחריו, ידוע שהוא עושה כיום קריירה ענקית, מנגן ברחבי הגלובוס המוסיקלי הן בקונצרטים עם תזמורות והן ברסיטלים. תוך כדי נגינתו בקונצ'רטו של שומן, חשבתי לתומי שאולי הוא קצת עייף. יש מאות ביצועים לקונצ'רטו זה, ששומן החל לכתוב אותו כפנטסיה ורק מאוחר יותר הפכן לקונצ'רטו. ביצוע הבכורה היה ב 1845 והפסנתרנית היתה – איך לא – קלרה וויק שומן, אהבתו ואשתו של רוברט.

הקונצ'רטו שופע ליריות, ואת זאת טריפונוב הביא לאוזנינו במלוא הריגוש.הקונצ'רטו הזה אינו נושא דגל הוירטואוזיות.  הוא באמת בעל אופי של פנטסיה. הוא נפתח בהצהרה של אקורדים יורדים ומיד אחריהם טריפונוב העניק תחושת רוגע מתונה, בטמפו מתון, שבתוכם היו גלי התפרצות . המעברים של טריפונוב היו תמיד רכים וחלקים, גלשו אחד לשני. הדיאלוג בין הפסנתר לקלרינט ולאבוב באמצע הפרק הראשון היה מרגש ומושלם. בפרק השני טריפונוב הביע סוג של תמימות, כמו משחק ילדים שרצים ממקום למקום (הזכיר תמונות מהילדות) ובמעבר לסיום הצליל היה אנרגטי, קצבי, טמפרמנט של שומן במלואו, והסיום בוצע בקרשנדו גדול. איבן פישר הקשיב לפסנתר, לא רק חיכה לכניסות שיהיו בזמן. לכל אורך הקונצ'רטו פישר הלך עקב בצד אגודל לפסנתרן הפייטן שאולי היה קצת עייף וקצת מתוח אבל נגינתו היתה עילאית. זה היה שומן מופנם.יש היאמרו קצת רומנטי כשופן,  זה היה שומן טריפונובי. קצת מחוץ לקופסא. אהבתי.

הקונצרט נפתח בבצוע "תרועת פרידה" שחיים פרמונט הלחין לכבוד המנצח סטנלי ספרברשסיים בשנת 2000 את עבודתו בתזמורת חיפה. פרמונט התייחס לרגש הסיום של תקופה ולעתיד הצופן בחובו דברים חדשים. זו אינה יצירה מהפכנית, פרמונט מלודיסט בחסד עליון, וגם כאן הוא ביטא באופן מלודי מתון נעימות זורמות וקליטות. הקהל הגיב באהדה רבה, לתרועות החצוצרנים, הטרומבונים . אהבתי במיוחד את הגלישה של תרועות שמחה למלודיות מלנכוליות וחזרה לתרועה. יופי של יצירה.

 

 

 

 

 

 

שטראוס כבש את אוזן הקהל

התזמורת הפילהרמונית בניצוח מנפרד הונק עם הסולן, זמר הבריטון מנואל ולזר, מיצירות היידן, מאהלר וריכרד שטראוס

 

מי היה מאמין שהמוסיקה של ריכרד שטראוס – דווקא היא תכבוש את המאזינים ה-די שמרניים של הפילהרמונית?

היצירה היא תמצית סימפונית של האופרה "אלקטרה" מאת ריכרד שטראוס .רק הקטעים הסימפוניים ללא שירת זמרים. זו משולבת בקטעים התזמורתיים. הפילהרמונית היתה גדולת ממדים אם כי לא כללה את מאה ועשרה הנגנים ששטראוס ביקש לביצוע.  המנצח מנפרד הונק החל את דרכו ככנר וויולן בפילהרמונית הוינאית, ואז השתתף בביצוע "אלקטרה" בניצוח קלאודיו אבאדו. עוצמת הצלילים , העושר בתזמור, האנרגיה והעוצמות הלהיבו אותו והוא החליט ליצור דרמה סימפונית. לשם כך פנה מלחין תומאש אילה והרעיון לבש עור וגידים והיצירה יצאה בדפוס. הספור  לתזכורת: אלקטרה, בתם של אגממנון, וקליטמנסטרה חיה עם אחותה בארמון של האמא שלה. שם נמצא המאהב של האם. הוא רצח את האב, את אגממנון. אלקטרה הכעוסה מסרבת להכיר בהם כשליטים לאחר מות אביה. לפתע מופיע האחיה שחשבו שהוא מת והוא מבקש לנקום את דם האב. הוא הורג את האם ואת מאהבה. אלקטרה ניטרפת ויוצאת במחול מוטרף ואקסטזי אל מותה.

"זה היה פיצוץ" אמרה לי אחת המאזינות , שוחרת תרבות ומוסיקה והתכוונה לפיצוץ חיובי. שלושים ושלוש דקות של גושי צליל בעוצמות שחלקן על גבול סף השמיעה, כמעט כנהוג בסגנון טכנו, מוסיקה שלעיתים אינה מנעימה ולא רכה כלל וכלל. והקהל היה מרותק. בניצוח של מנפרד הונק גילינו פן שונה מזה שהיה ביצירות היידן ומאהלר. ב"אלקטרה" המנצח הונק היה מלא ביטוי, בגישה אישית יותר, מעורבת יותר, בשפת גוף עם תנועות גדולות ומבטאות התלהבות וקירבה נפשית למוסיקה. זה היה בהחלט מחשמל. הקהל נשאר ישוב דקות ארוכות והריע בעוצמות. עברה עליהם חוויה מחשמלת וזה היה בהחלט מרגש. גם התזמורת רקעה ברגליה למנצח בהתלהבות גלויה.

 ימוכרחים לציין את הברק המרשים של החצוצרות, הטרומבונים ואף את קטע הסולו של הכנר הראשון דויד רדז'ינסקי. היתה שמועה שהונק היה אחד המועמדים לתפקיד המנהל המוסיקלי אך לטעמי, הבחירה שנעשתה  בלהב שני הינה מבורכת , טובה וחכמה.

היצירה שפתחה את הערב היא הסימפוניה מס' 100 "הצבאית" של היידן. לכלי המיתר היה צליל מעודן וחם ואף הנשפנים למיניהם ניגנו ממש יפה. בסוף, בקטע הצבאי פסעו נגנים (מצילתיים, משולש ותוף) מסוף האולם לבמה וזה היה גימיק משעשע ואף מיותר.

השירים של מאהלר על מות ילדים עוררו ציפייה רבה שכן היא אחד הביטויים הטראגיים ביותר שנכתבו על הנושא של מות ילדים. את הטקסט חיבר המשורר פרידריך ריקרט לאחר ששניים מילדיו מתו ממחלות שאז לא היה להן מרפה. מאהלר הלחין אותם עוד לפני נישואיו לאלמה כך שהם לא נכתבו על רקע מותה של בתו. אמנם אלמה שאלה אותו למה הוא עוסק במות הזה אך לא בקשר משפחתי ישיר. בתו של מאהלר נפטרה כמה שנים מאוחר יותר. אוסף השירים הזה הוא תמצית הכאב והאובסן. התזמור של מאהלר והמלודיות הן כה אנושיות וכה עצובות שקשה להעביר את הטרגיות הזו במילים. זמר הבריטון מנואל ולזר קפץ לתפקיד במקומו של מתיאס גרנה שביטל. הבריטון שלו חם ויפה אך התרשמתי שהנפח של קולו לא היה גדול דיו בעיקר בשיר הטראגי ביותר "בזו הרוח, בסער זה החוצה לצאת לילדי לא ארשה". כאן היתה ציפייה לשיא של כאב, שיא של ביטוי, לקול נסער ולהבעה של זעזוע נפשי עמוק ומטלטל.. ולזר שר יפה אך עדיין בריחוק מסויים.