יום: 18/03/2018

שטראוס כבש את אוזן הקהל

התזמורת הפילהרמונית בניצוח מנפרד הונק עם הסולן, זמר הבריטון מנואל ולזר, מיצירות היידן, מאהלר וריכרד שטראוס

 

מי היה מאמין שהמוסיקה של ריכרד שטראוס – דווקא היא תכבוש את המאזינים ה-די שמרניים של הפילהרמונית?

היצירה היא תמצית סימפונית של האופרה "אלקטרה" מאת ריכרד שטראוס .רק הקטעים הסימפוניים ללא שירת זמרים. זו משולבת בקטעים התזמורתיים. הפילהרמונית היתה גדולת ממדים אם כי לא כללה את מאה ועשרה הנגנים ששטראוס ביקש לביצוע.  המנצח מנפרד הונק החל את דרכו ככנר וויולן בפילהרמונית הוינאית, ואז השתתף בביצוע "אלקטרה" בניצוח קלאודיו אבאדו. עוצמת הצלילים , העושר בתזמור, האנרגיה והעוצמות הלהיבו אותו והוא החליט ליצור דרמה סימפונית. לשם כך פנה מלחין תומאש אילה והרעיון לבש עור וגידים והיצירה יצאה בדפוס. הספור  לתזכורת: אלקטרה, בתם של אגממנון, וקליטמנסטרה חיה עם אחותה בארמון של האמא שלה. שם נמצא המאהב של האם. הוא רצח את האב, את אגממנון. אלקטרה הכעוסה מסרבת להכיר בהם כשליטים לאחר מות אביה. לפתע מופיע האחיה שחשבו שהוא מת והוא מבקש לנקום את דם האב. הוא הורג את האם ואת מאהבה. אלקטרה ניטרפת ויוצאת במחול מוטרף ואקסטזי אל מותה.

"זה היה פיצוץ" אמרה לי אחת המאזינות , שוחרת תרבות ומוסיקה והתכוונה לפיצוץ חיובי. שלושים ושלוש דקות של גושי צליל בעוצמות שחלקן על גבול סף השמיעה, כמעט כנהוג בסגנון טכנו, מוסיקה שלעיתים אינה מנעימה ולא רכה כלל וכלל. והקהל היה מרותק. בניצוח של מנפרד הונק גילינו פן שונה מזה שהיה ביצירות היידן ומאהלר. ב"אלקטרה" המנצח הונק היה מלא ביטוי, בגישה אישית יותר, מעורבת יותר, בשפת גוף עם תנועות גדולות ומבטאות התלהבות וקירבה נפשית למוסיקה. זה היה בהחלט מחשמל. הקהל נשאר ישוב דקות ארוכות והריע בעוצמות. עברה עליהם חוויה מחשמלת וזה היה בהחלט מרגש. גם התזמורת רקעה ברגליה למנצח בהתלהבות גלויה.

 ימוכרחים לציין את הברק המרשים של החצוצרות, הטרומבונים ואף את קטע הסולו של הכנר הראשון דויד רדז'ינסקי. היתה שמועה שהונק היה אחד המועמדים לתפקיד המנהל המוסיקלי אך לטעמי, הבחירה שנעשתה  בלהב שני הינה מבורכת , טובה וחכמה.

היצירה שפתחה את הערב היא הסימפוניה מס' 100 "הצבאית" של היידן. לכלי המיתר היה צליל מעודן וחם ואף הנשפנים למיניהם ניגנו ממש יפה. בסוף, בקטע הצבאי פסעו נגנים (מצילתיים, משולש ותוף) מסוף האולם לבמה וזה היה גימיק משעשע ואף מיותר.

השירים של מאהלר על מות ילדים עוררו ציפייה רבה שכן היא אחד הביטויים הטראגיים ביותר שנכתבו על הנושא של מות ילדים. את הטקסט חיבר המשורר פרידריך ריקרט לאחר ששניים מילדיו מתו ממחלות שאז לא היה להן מרפה. מאהלר הלחין אותם עוד לפני נישואיו לאלמה כך שהם לא נכתבו על רקע מותה של בתו. אמנם אלמה שאלה אותו למה הוא עוסק במות הזה אך לא בקשר משפחתי ישיר. בתו של מאהלר נפטרה כמה שנים מאוחר יותר. אוסף השירים הזה הוא תמצית הכאב והאובסן. התזמור של מאהלר והמלודיות הן כה אנושיות וכה עצובות שקשה להעביר את הטרגיות הזו במילים. זמר הבריטון מנואל ולזר קפץ לתפקיד במקומו של מתיאס גרנה שביטל. הבריטון שלו חם ויפה אך התרשמתי שהנפח של קולו לא היה גדול דיו בעיקר בשיר הטראגי ביותר "בזו הרוח, בסער זה החוצה לצאת לילדי לא ארשה". כאן היתה ציפייה לשיא של כאב, שיא של ביטוי, לקול נסער ולהבעה של זעזוע נפשי עמוק ומטלטל.. ולזר שר יפה אך עדיין בריחוק מסויים.