גבר מת מהלך – באופרה הישראלית מאת: אורה בינור

הכותרת של האופרה כמו גם של הספר עליה מבוססת היצירה "גבר מת מהלך" לקוחה מההליך של הוצאה להורג בבתי הכלא האמריקניים. שם צועד הנידון למות קשור ומובל בידי שומרים והצעידה מלווה במשפט גבר מת מהלך, גבר מת מהלך וכך עד    . הגיעם  למתחם ההוצאה להורג.

באופרה הזו , שהוצגה בבכורה בשנת 2000 בסן פרנציסקו , וזכתה להצלחה מיידית גם בשנים שלאחר מכן, משקפת את אופיה וסגנונה של אופרה בת זמננו. אין עוד זמרות ששרות אריות וירטואוזיות, אין זמרים שיוצאים לדו קרב בעבור אהבתם או בגידתם, הנושא לקוח כקטע אמיתי ממציאות החיים ובמקרה הזה עונש מות שהוטל על רוצח שני צעירים. זוהי אופרה מזרם הווריזמו אבל מהסוג ששייך לימינו. הספור מתבסס על ספורה של נזירה שהקדישה עצמה לאלוהים וביום אחד , כשהיא מקבלת מכתב מנידון למות,שזועק לדבר עם מישהו, היא נענית ונוסעת מרחק רב מאד ומבקרת אותו. למעשה היא הגבורה של הדרמה . היא יורדת לחקר עצמה באמצעות הקשר שנוצר בינה לבין הרוצח. מעולם לפני זה לא היה לה חבר אינטימי. היא נעשית המטפלת הרוחנית שלו אבל-גם של עצמה.אלא שהרוצח הזה בעוצמתו האישיותית "גונב" את ההצגה. גם הוא עובר תהליך זיקוק. בסוף האופרה הרוצח מוצא להורג לאחר ש"נשבר" מעקשנותו והודה במעשיו  ואף ביקש מחילה מהורי הילדים. אבל את השינוי העצום עוברת הנזירה הלן פרז'אן. תהליך מעורר השתאות, שבתוכו שינויי מצב רוח, התקרבות והתרחקות, חמלה, התלבטות והרבה רגשות של שני הגבורים. מה שהיה חלש וחיוור לטעמי במרקם הכולל – בימוי, תפאורה, אורות, – זו המוסיקה שאמנם כתובה בצמוד לדרמה אך הינה חד – גונית, וחד ממדית. אותה כתיבה לאורך שעתיים שמתעלמת מהרגעים הפנימיים של הנפשות . היתה תחושה של "דז'ה וואו" לאורך שלוש השעות. הכל אפל וקודר וכבד אם כי לאוו דווקא מודרניסטי צורמני. וזה כלל לא בעיית הניצוח (פטריק סאמר) וגם לא בעיית התזמורת שניגנה מצויין, אלא בעיית ההלחנה (ג'ייק הייגי). מי שראוי לכל שבח הם הבמאי הישראלי תומר זבולון שהעניק לכל תמונה חיים אותנטיים משלה וכן למעצב התפאורה (המינימליסטית ) קית' ברומלי. קשה לומר שבית הסוהר עוצב נפלא, יפה אך נאמר שהוא השרה את האוירה ואת הסורגים באופן מרשים ביותר. הוסיפו לכך צבעי אדום נוזלים עלקירות, צבעי שחור ואפור, ותאורה שמבליטה הכל ביחד והרי לכם תמונת מציאות עוצמתית ביותר. כך גם תמונות מחיי הנזירות הובאו באיפיון מצויין.תפקידה של הנזירה הלן הוא אתגרי ביותר. לעיתים קרוב לדקלום, לעיתים יותר ישרתי. היא שרה כמעט לאורך כל 3 השעות והזמרת מאיה לחיאני העניקה רצף של שירה יפה והולמת את דמותה.  הזמר מייקל מייז בתפקיד ז'וזף הרוצח עומד במרכז הן בקולו והן ביכולותיו הבימתיות להביע פחד, כעס, זעם ולבסוף חרטה. ויש אחת שגנבה גם היא את ההצגה – האמא השמנמנה של הרוצח, ששרה למיקרופון כמו כל אמא בעולם, שאוהבת את בנה יותר מכל, שמספרת איזה חיים קשים היו לבנה שאולי הובילו אותו לרצח ודומה שאין אמא באולם האופרה שלא הזילה דמעה אחת לפחות מתוך כאב והזדהות. וכל זה בתלבושות מהחיים, בספור שגם הוא דרמה מהחיים ובכל מרתק כמו אופרה. שאפו לאופרה שמעלה את האופרה הזו ומאפשרת לקהל שלנו להתמודד עם יצירות נוספות מימינו מעבר לאאידה טוסקה וקרוויאטה. אל תחמיצו. לכו ולא תצטערו. זה חזק , מורכב ומרשים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

השאירו תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s