מחבר: אורה בינור

עוד שלושה קוורטטים -צ'ובנו פורץ גבולות אך אינו מפר את החוק

שבת בבוקר במוזיאון תל אביב. האולם מלא עד אפס מקום. המון אנשים מצטופפים בכל פינה אפשרית, על המדרגות, על כסאות פלסטיק והעיקר לזכות להיות בפנים ולשמוע. זה ממש משמח. מי אמר שמוסיקה קלאסית גוועת? מי אמר שהיא גוססת והולכת למות? מי שהיה בתחרות חש בעירנות של הקהל ובאהבה למוסיקה. לא יתנו לה למות כל כך מהר.

את הקוורטט של ברהמס בסול מינור ניגן ייבגני יונטוב עם שלושת הקשתנים סרגיי אוסטרובסקי, גלעד קרני והלל צרי. יונטוב הוא פסנתרן ממש טוב, במובן הכי אמיתי של המילה. מבין ששת הזוכים הוא אולי הסולידי ביותר. אצלו ברהמס זה ברהמס, והוא שקוע בסגנון הזה עד תומו. אהבתי בעיקר את הפרק השני, ששם ברהמס רומנטי אך מלא עצב ותוגה. מה לעשות שכל היופי כרוך ברוב היצירות בכאב ובצער מלנכולי. פרק הסיום, בנימה צוענית ריקודית היה ניגוד ברהמסי לתוגה ולעצב. האם ברהמס היה שמח? לא ממש. ואת זה יונטוב הייטיב לבטא.

שלישיית הקשתנים היתה בשבת בבוקר טובה יותר , עם צליל חם ומעורבות עירנית. זה לבטח היה טוב יותר לפסנתרנים וכמובן גם לקהל.

שימון נהרינג הפולני ניגן את הקוורטט של פורה, אחת מיצירותיו המוקדמות של המלחין אופוס 15.  זוכרים שגם ליו ניגן זאת ביום שישי? וגם היה ממש יפה? אבל קצת אחרת. הפולני הזה פשוט שר בפסנתר, הוא מוסיקלי להפליא עם צליל נהדר, צליל קורן ומלא אור. בתחילת הפרק השני הוא יצר מוטיב קסם, בעדינות רבה, וגם אצל פורה הפרק האיטי היה אלגי ונוגע במיתרי הלב. בזוית העין ראיתי אשה אחת שישבה ובכתה. גם כי המלודיה של פורה יפה ובודאי גם משום שהם , ארבעתם, ניגנו בהמון רגש , כמצופה.

דניאל צ'ובני ניגן את הקוורטט של שומן אופוס 47, שאותו ניגן גם פארק. צ'ובני התברך בדימיון ללא גבולות, הוא אמן שלא מפחד לחשוב ולהרגיש מחוץ לקופסא ובעיני זה פשוט מרתק. מובן שאין לו שום בעיה טכנית לממש את פרשנותו ורגשותיו. את שני הפרקים הראשונים הוא סיים עם חיוך וקריצה, הפרק האיטי היה הרבה יותר עמוק מאשר בנגינתו של פארק, יותר רגשי .פשוט לבכות. צ'ובנו סיים את הפרק בצלילים הולכים ונמוגים. וכשהסתיימה הפוגה וצ'ובני ניגן את נחשול השמיניות – החל הקהל לשאוג ולמחוא כף בהתלהבות אדירה.

הפסנתרנים שיושבים בתוך הקופסא ומנגנים הכי אמיתי, הכי בסגנון, שהכי אפשר לסמוך עליהם שיעבירו את כוונות המלחין בשליטה טכנית מירבית , ללא מניירות – ייבגני יונטוב הוא הנציג האמנותי והמוכשר שלהם.

הרומני – כולו קופץ מחוץ לקופסא בכל סגנון שהוא מנגן. זוכרים איך הוא אמר כשסיים את השלב השני? "בואו נעשה קצת מוסיקה עכשיו" והרביץ קטע ג'אז מזהיר, רענן, אחר. היה ממש נהדר. הוא יוצר חוויה שלא שוכחים, מדברים בה ונזכרים בה. צ'ובנו פורץ גבולות     א  ב ל  אינו מפר את החוק.  אולי הוא בעצם מרחיב את הגבולות.

לא קל יהיה לשופטים לדרג את ששת המוכשרים הללו. ייתכן אפילו שמרוב קושי יעניקו שני פרסים ראשונים?

עוד כמה ימים נדע. עד אז בואו להיכל התרבות ומי שלא יכול שיקשיב באינטרנט ולבסוף יצפה בסיום בטלויזיה. האזנה ערבה.

אורה בינור

מוסיקה קאמרית בתחרות רובינשטיין – סופשבוע של מיתרים עם פסנתר

                                                         מאת אורה בינור

שלושה נגני מיתר ישראליים:  הכנר סרגיי אוסטרובסקי, הויולן גלעד קרני והצ'לן הלל צורי הופיעו יחד עם שלושת המתחרים (מתוך שישיה) על פי סדר הופעתם מהיום הראשון. מוסיקאים נוהגים לסווג את המוסיקה הקאמרית כמדרגה הצרופה ביותר של נגינה בה מקשיבים אחד לרעהו, ויוצרים מזיגה של כמה כלים השואפים להביא לידי ביטוי עילאי את המצלול הקאמרי כפי שביטא המלחין. בתוך המערך הזה יש מקום גם לפסז'ים סולניים של כל אחד מהכלים ובודאי גם לפסנתר כשמדובר בקוורטט ובקווינטט לפסנתר. זוהי נקודת זיכוך עליונה של המוסיקה הנושקת לאינטימיות.

שלושת הפסנתרנים על פי סדר הופעתם היו פארק יאהונד מדרום קוריאה  (רביעייה של שומן),   שרה דנשפור מארה"ב (רביעייה של מוצרט)  וליו שיאוו מצרפת (רביעייה של ראוול).

מי שממש גנב הפעם את ההצגה הוא ליו הצרפתי  ברביעייה של ראוול, השופעת עידון וסוג של שלוות נפש. פורה שרוי בתחום הגוונים השקטים ואת זאת הגשים הפסנתרן ליו בצורה מושלמת למדי. הקוורטט נכתב בתקופה מאד מוקדמת והוא אופוס 15 ומאפיינת אותו כתיבה אצילית. הנושאים כאילו חמקמקים. את כל המאפיינים הללו הבליט ליו  הצרפתי! בנגינה מופלאה, בצליל שמזכיר צבעי-מים, קצת מרחף אבל עם אמירה ועם פוקוס. הוא פשוט ניגן נפלא ומרתק וגם המיתרים , שהתחממו בינתיים, היו טובים יותר משני הביצועים האחרים. כשהקהל אוהב במיוחד פסנתרן מסויים, הוא נעמד על רגליו בסוף הביצוע, מוחא כף בקצב סוער, יש כמה ששואגים ויש גם כאלה ששורקים ואין ספק שפה יש ספור אהבה והתלהבות גדולה. כך היה עם ליו החייכן.

השרה דנאשפור בחרה בקוורטט של מוצרט ק.493. לתדהמתי ולפליאתם של עוד רבים, היא נשמעה כאילו אינה שולטת בחומר, עיניה היו צמודות לתוים, אמנם יש לה טכניקה קטנה טובה מאד, אבל היא לא הצליחה לבטא כמעט שום פראזה שנגעה וריגשה . היתה לי תחושה שהיא לא ממש בביצוע אלא יותא בהכרת ובזיהוי התוים. חבל. זו היתה אכזבה. זו היתה נגינה "פלאטו" שמאום לא התרחש שם מלבד סולמות עולים ויורדים.

וידידי פארק מדרום קוריאה בחר בקוורטט של שומן. הרגשתי שהוא המנהיג של ההרכב, הוא הוביל את הביצוע, יש לו גם כריזמה וגם אמירה ועל פיו יישק דבר מוסיקלי. נגני המיתר לא היו במיטבם בביצוע הזה אבל פארק עשה את שלו. את אמנותו הפסנתרנית שמענו בעיקר בפרק האיטי החלומי שכולו הרהורי עצבות ותוגה, מלנכוליה שומנית. אני אוהדת גדולה של פארק האמן, שנושם מוסיקה , נושם נגינה ואוהב מוסיקה בכל מאודו. נפלא.

אורה בינור

ואלה שמות ששת הפסנתרנים שעוברים לשלב השלישי

                                                                            מאת אורה בינור

שישה פסנתרנים מחוננים ומוכשרים מאד נבחרו ע"י חבר השופטים לעבור לשלב השלישי. שלה זה כולל ביצוע יצירה קאמרית – רביעייה או חמישייה ולאחר מכן הם יבצעו קונצ'רטו מהתקופה הקלאסית. בשלב האחרון והגורלי בהיכל התרבות נאזין לנגינתם בביצוע קונצ'רטו גדול: רחמנינוב, פרוקופייב . כל אחד מהמתחרים בחר קונצ'רטו על פי רצונו.

והנה רשימת המתחרים העולים לשלב שלישי:*יאהונג פארק  – מדרום קוריאה, בן 18,שלומד רק בדרום קוריאה ולא יצא ממנה. אמן אמיתי.

שרה דנשפור, בת 30, מאד כשרונית ומבריקה , בין השאר, בביצועי מוסיקה של המאה ה-20 והלאה.

ליו צ'יאו, בן 19, מצרפת, ניגן את סונטת וולדשטיין של בטהובן לתפארהץ

ייבגני יונטוב,בן 28 מישראל, תלמידו של בוריס ברמן באוניברסיטת ייל. אינטלקטואל, ביצוע בלתי נשכח , בין השאר,לשתי סונטות של סקרלטי

שימון נהרינג, בן 21 מפולין, מנגן כמו פסנתרני דור הזהב.

דניאל צ'יובנו, בן 25, מרומניה, בעל יכולות מדהימות להפליג בדימיון במוצרט, בתמונות בתערוכה ובהדרנים של ג'אז. דימיון ויעולות ללא גבולות. פרפורמר עם 3 פרסים ראשונים שכבר בכיסו.

ועכשיו מעניין לראות את רשימת העוברים לשלב שלישי של השופטים הצעירים:

פלוריאן מיטראה מרומניה.

פארק מדרום קוריאה.  (משותף לשופטים)

ג'וליאן טרווליאן , בן 18, מאנגליה. כשרון גדול.ביצוע מופלא לסונטה האחרונה של בטהובן אופוס 111. צעיר עם בשלות מוסיקלית.

שימון נהרינג ,הפולני. (משותף לשופטים)

אריק לו, בן 19 מארה"ב, שהרבה מאזינים בקהל היו בעדו. ניגן מושלם !! את 24 הפרלודים של שופן.

דניאל צ'יובנו מרומניה. (משותף לשופטים).

הרמה בתחרות הזו היא מהגבוהות שיש בעולם. השופטים וגם חלק מהקהל כבר יודעים לסנן את האקרובטיקה ולהעדיף את הניצוץ האמנותי ואת הנגינה שיש בה אמירה אישית, סגנונית ופסנתרנית ללא מופעי ראווה. מעניין להיווכח שגם השופטים הצעירים, ביניהם בני 16 ו-17, מחפשים את אותו הניצוץ של פסנתרנות כמו בדור הזהב. זה משמח מאד.

שלב המוסיקה הקאמרית הוא הכי מבוקש מבחינת מכירת הכרטיסים. מי שלא דאג לכרטיסבערב שבת – לא יהיה לו שום סיכוי לשישי שבת. אין אף כרטיס למכירה!

כל אלה הן בשורות טובות מתחרות רובינשטיין.

תחרות רובינשטיין – היום השני בשלב השני: התמונה מתבהרת. זה גם היה היום של בטי אוליברו

                                                              מאת אורה בינור

היום השני נפתח בביצוע הסויטה ברה מינור של הנדל. היה זה האיטלקי שיפונה סנג'ובני בן 29 שהשאיר רושם גדול בסיבוב הראשון וכלל לא אכזב בנגינת הנדל. כל כך אמנותי, כל כך בארוקי עם  הקישוטים המסוגננים, וצליל בהיר ויפה. נגינה של אשף מוסיקת הבארוק. משם פנינו לליסט – סונטות פטררקה שאין מילה רעה לומר על הביצוע.  מאד מוסיקלי, סגנוני, הרמוניות צבעוניות ולאו דווקא הרמוניות. ממש יופי. אבל אז סנג'ובני איבד גובה. יצירתה של בטי אוליברו – זו המצטטת אינספור משפטים רומנטיים משופן, שוברט ועוד- נשמעה זוחלת לאיטה, נסחבת ומנייריסטית. סנג'ובני נחר לסיים בדון ג'ובני של ליסט. הבאסים של פסנתר הקוואי נשמעים מכוערים למדי ומי שבוחר בפסנתר הזה חייב להיזהר. היתה בביצוע תצוגה של דמויות ותמונות מדון ג'ובני המוצרטי אבל זה לא הבריק, לא ריגש. ההדרן התבסס על האריה הידועה של  פוצ'יני – איך לא – בעיבוד מתקתק כמו בסרט קולנוע. הקסם פג וכך סנג'ובני המוכשר לא עובר שלב. אבל זכרו שהוא מוכשר מאד ואף מיוחד. אך לא לפרס ראשון.

לו היה הצייר רנואר מבקר בתחרות, הוא לבטח היה מצייר את נטליה מילשטיין, בת 21, עלמה אצילית ועדינת מראה. כבר בשלב ראשון היה ברור שהיא התברכה בכשרון גדול (אמרו לי שהיא צאצאית לכנר נתן מילשטיין). כך היא ביצעה את היצירה של בטי אולברו עם המון אוירה, נכנסה פנימה ויצרה מקשה רגישה וקצת רוחנית. ביצוע יפה . הבחירה בסונטה בדו מינור של שוברט, מהמורכבות, האתגריות והקשות לפרשנות ולפיענוח לא עשתה חסד לנטליה. היו הרבה פרטים יפים ואציליים בעיקר בפרק האיטי והסיום המהיר והקליל היה אמנם מוצלח אך ככלל כדי לרדת לעומקה של הסונטה יש להיות בשל, מנוסה בתלאות החיים, ולהביע את פניו הרבות של שוברט.

הפסנתרן צ'יאו ליו, זה שלובש חולצה בצבע בורדו, בן 19 בלבד אבל – משדר בנגינה בגרות ובשלות שאיננו יודעים מנין זה בא אבל זה חי וקיים. לבצעאת סונטת וולדשטיין כך, מצלילים חרישיים ועד לבניית קתדרלה ענקית ומסוגננת זו חוויה משמעותית שזכינו לה. כל התוכנית שלו היתה מקורית וייחודית. הוא בחר למשל ביצירת ג'אז של קפוסטין (?) שהיתה נהדרת במקצבים, בגוונים, בצליל היפה  והאירה את האולם ואת הבמה בזרקור של חיוך ונועם. מאיר אוזניים ועיניים. גם הוא ניגן את אוליברו – כן זה היה היום של בטי אוליברו – בצורה מתונה, פחות מרגש מפארק הטאיווני, ואז סיים ברפסודיה ספרדית של ליסט (גם לא הולך הפעם בלי ליסט) בביצוע שובה לב. ליו הצעיר הוא בהחלט אמן שעתידו לפניו ת עם אמירה מוסיקלית אמנותית ויהיה טוב לפגוש אותו בשלב שלישי.

עוד בלט מאד האנגלי הצעיר ג'וליאן טרבליאן, רק בן 18, שמפגין בשלות ובגרות ונגינה אמנותית מופלאה. הסקרצו ה-4 היה רומנטי אך לא משתפך, אלבורדו דל גרציוזו של ראוול היה ממש מבריק עם הרבה אופי, והסונטה האחרונה אופוס 111 של בטהובן היתה ברמה גבוהה שלא משאירה מישאלות. פשוט נהדר. ג'וליאן מכור לשתיית מים לפני כל נגינת יצירה והוא מחזיק את הבקבוק לצידו. אני מציעה לו להשאיר את הבקבוק מאחורי הקלעים ולצאת לשם כדי ללגום מים טהורים מארץ ישראל. סיכוי רב לפגוש אותו בסיבוב השלישי. מוכשר ביותר.

וואי יון הפסנתרנית התאמתה עם אחד האתגרים הקשים בפסנתר: ביצוע של הסונטה "האמר קלוויר"  (1818) שלא רק אורכה אלא גם תוכנה מהווה אתגר נפשי, תוכני, רגשי וטכני. אומרים עליה שהיא ארוכה כמו סימפוניה ומבריקה וקשה כמו קונצ'רטו. הכי מוצלח היה הפרק האיטי ששם הצליל שלה היה יותר חם ויותר רך, הביטוי היה יותר רגשי ורומנטי מאופק, ואילו הפוגה בסוף היא מהקשות שיש. מוטיבים שלה מבשרים את העידן הרומנטי שיש בו הרמוניות ודיסהרמוניות,אסימטריות ומורכבות נפשית שהיתה מנת חלקו של בטהובן. זה היה סיכון לבחור ביצירה הזו ולטעמי זה גם היה סיכול. לא חושבת שניפגש בשלב הבא. אבל שוב, יש כאן הרבה כשרון ויכולת. כדאי לה לעבוד על צליל פחות נקשני ויותר חם.

ועכשיו הגיע תורו של הכשרון הישראלי הגדול. יבגני יונטוב בן 28 פצח בנגינה מרשימה ביותרשל הסונטה של דורמן. באמת הפך אותה לקטע רב-רושם, גרנדיוזי כזה. בין שני פרקי היצירה יבגני עצר ו"התכונן" , אולי מתוך עודף זהירות, לפרק הבא אך בכך קטע את הרצף ואת הקשר של המאזין איתו ועם היצירה. כדאי לוותר על זה. הקשר חשוב. מזמן לא שמעתי ביצוע כל כך מבריק ובלתי נשכח של שתי הסונטות של סקרלטי. נפלא! גם את הסקרצו ה-4  של שופן הוא ניגן כגדולי השופניסטים. והפרורוקופייב סונטה 6, היה מבריק ומחשמל. כה אשמח לפגישתנו בשלב שלישי.

מילה על מלחמת הפסנתרים. בתחרות זו מותר לפסנתרן להחליף את הפסנתר שבחר בשלב ראשון ולנגן על אחר בשלב שני ואחר כך גם בשלישי. הליברליות הזו טובה ויפה אך מסתבר שבעידן דור ה-y, שבו השיווק הוא עניין חיוני ולעיתים אגרסיבי ומעט תוקפני, מתרחשים מאבקים גם מאחורי הקלעים של התחרות. אנשי השיווק של פסנתר הפציולי, שכובש את מקומו בשוק, פונים למתחרים באופן די החלטי (ואף יותר) ומשכנעים אותם לנסות את הכלי. היו אפילו שמועות שכל מיני הבטחות כורוכות בכך.  נוכחנו שבאמת כמה פסנתרנים ניגנו בשלב השני בפציולי לעומת הסטנווי בשלב ראשון. והיו כמה שבחרו בקוואי. מכל מקום, ראוי לשמור על טוהר המידות גם בנושא זה ולא נאה ל"עבוד" על המתחרים שנמצאים במתח עצום ועצביהם רגישים.

כדאי לציין שהתוכניות הפעם, הרבה יותר מגוונות, אמנם ליסט הינו סוס התחרות שלקח את המקום של רחמנינוב, אבל יש יותר ביצועי מוסיקה עכשווית וכשהביצועים מעולים, הקהל מגיב לטובה ולא נרתע. גם פרוקופייב הפך לסוס תחרות רובינשטיין.

ולבסוף מילה טובה, לא תאמינו למי: כל מיני אנשים בקהל אמרו שהפעם המזנון של המוזיאון עובד ממש יפה, שהקהל למד לעמוד בתור, שהשרות מהיר והכל מתנהל ביעילות. זה חשוב, כי כשמבלים באולם הקונצרטים משעה 14.00 עד 22.30, עם הפסקות קצרות, אז קפה, כריך, מרק ועוגה זה תנאי חיוני לעמוד במשימת ההקשבה בריכוז.

היום (חמישי) מסתיים השלב השני. זכרו את השמות פארק, פלוריאן , טרווליאן, ליו, אולי יונטוב והיום נוסיף עוד . אני מהמרת גם על צ'יובנו דניאל . יהיה שמח בתחרות רובינשטיין. בסופשבוע נשמע מוסיקה קאמרית ואז לביצועי הקונצ'רטי. כמעט הכל צפוי והרשות נתונה!

,

השלב השני בתחרות רובינשטיין – אין הפתעות מרעישות

                                                              מאת אורה בינור

שישה עשר המתחרים שעלו לשלב השני נבחרו בקפידה אך לא היו הפתעות, קהל הגרופיז הקבוע (כן, יש דבר כזה בתחרות) לא הביע כעס אף לא תסכול. הבחירה התאימה כמעט לחלוטין גם לרשימה שלי. מעניין מאד היה גם להשוות את בחירת חבר השופטים המקצועי לבחירת חבר השופטים הצעירים. התברר שהיתה התאמה רבה. הצעירים בחרו בתומר גבירצמן הישראלי  ואילו המבוגרים העבירו את הישראלי ייבגני יונטוב. בעת ההכרזה הוענק לתומר גבירצמן מענק כספי כשי ניחומים והערכה.

בשעות הצהריים של יום העצמאות, כאשר המוני ישראל יצא עם המנגלים  לפארקים וליערות, התקבצו כ-800 אוהבי מוסיקה ואוהדי תחרויות באולם המוזיאון שהתמלא במשך החג עד אפס מקום. מראה משמח מאד. המשימה לנגן בתחרות היא כמובן קשה מנשוא, דורשת שליטה בעצבים ובהתרגשות ואף בחרדות  בשלב השני מנגנים קרוב ל-55 דקות של מבחר יצירות ודרושות לכך המון אנרגיות רוחניות ופיזיות כאחד. כדאי לציין שגם להאזין ל-8 רסיטלים זו משימה שדורשת אהבה גדולה למוסיקה, ריכוז ועירנות. אלו ימים ארוכים (מסתיימים קרוב ל-11 בלילה) של טירוף חושים פסנתרני. וכל הזמן מודדים מי עולה ומי ירד, מי מחשמל ומי לא כל כך.

מבין שמונת המתחרים של שלב שני ביומו הראשון, התלהבתי מאד מהפסנתרן הרומני פלוריאן מיטראן, בן 27, שכבר מצליליו הראשונים בסונטה בלה מינור של שוברט היה ברור שהנה חוזר לבמה פסנתרן של רגש, של צליל פסנתרני ושירתי, ששר את שוברט ומנגן אחר כך את הסונטה בסי מינור של ליסט כמו שפסנתרנים גדולים מנגנים וניגנו פעם. פלוריאן הביא לבמה תחושה של פסנתרני דור הזהב. כאילו בא מפלנטה קודמת שקצת נשכחה  על הבמה. מישהו אמר לי: "פתאום הרגשתי . היו רגשות במוסיקה". פלוריאן הוא אמן, אפילו משורר של מלודיות, בלי ראוותנות, והסונטה של ליסט אינה גאלופ של נקישות לא מרוסנות. הוא החזיר את השירתיות אף את רגשות העצבות בשוברט, ואת ההרהורים לאחר שאלה נלקחו מאתנו לטובת ריצות אמוק נערצות ככל שיהיו אך לא מעבר לזאת. הוא מועמד לשלב שלישי.

ואז עלה לבמה ידידי מדרום קוריאה, ז'אהונג פארק, עוד פסנתרן שמרגיש, שמשתתף ומביע פיוט, שמנגן בצליל לירי, שחש עצבות מחד ושמחה מאידך, ונעלמה הקשיחות מהמקלדת. מגיע לו ,לטעמי, פרס על ביצוע הסונטה ה-6 של פרוקופייב שזכתה לחיים מוסיקליים מופלאים. עוד פרס מגיע לו על ביצוע היצירה הישראלית  של בטי אוליברו. יצירה זו מביאה ציטוטים רבים של נושאים מיצירות ידועות מאד, כמו מזורקה של שופן וכדומה. כולם מכירים את הציטוטים.היצירה קצת דורכת במקום בין ציטוט אחד למישנהו. פארק, בניגוד לביצועים אחרים של היצירה, הדגיש דווקא את פסקות הקישור של בטי אוליברו ובכך שידרג באופן משמעותי את היצירה. כל מה שפארק ניגן ראוי לעלות לשלב השלישי. הקוריאני הזה אוהב מוסיקה בכל נשמתו ושומעים את זה. הוא לא משתתף במפגן, הוא אומנותי ורגיש מאד לגוונים, למוטיבים, להרמוניות ולצליל. והוא היחיד שלא "עבר" בג'וליארד ולא למד אצל קפלינסקי או סרגיי בביאן. או מישהו אחר. יופי. הוא שופע כשרון.

אגב, תוך כדי האזנה גם ליצירתו המצויינת של אבנר דורמן, שרובה קצביות סוערת אבל עם כיוון וכוונה,עלה בדעתי שלתחרות הבאה יהיה מעניין לשמוע יצירות של מלחינים צעירים, כשם שגיל המתחרים היה הפעם צעיר למדי. זה הרי עולם של צעירים, אז תנו צ'אנס גם למלחינים צעירים ותאתגרו אותם בכתיבה לתחרות רובינשטיין.

עוד התלהבתי משרה דנשפור שניגנה  (האחרונה אתמול) את יצירתו של אבנר דורמן בפרשנות הכי מרתקת ששמענו עד כה. הכשרון שלה בולט בביצוע יצירות עכשוויות אך לא רק. נגינתה את הסונטה של היידן בפה מג'ור היתה מהפנטת. איזו טכניקה קטנה מוצרטית זורמת ומצלצלת כפנינים ואיזה פרק שני חלומי, אגדי ובכל זאת קלאסי. וביום מלא שמחה כמו שהיידן היה, איש שמח וטוב לב. מועמדת רצינית לעלות לשלב שלישי.

הצרפתי גספריאן הרשים בעיקר ביצירות של דורמן ופרוקופייב. הסונטה של שומן היתה במהירות שיא,כמעט בטרוף. מה ששומעים זה בליל של צלילים וריצותממעורפלות על המקלדת. בנגינה כזו הצליל לא רומנטי אלא נוקשה וגם סונטת וולדשטיין של בטהובן "סבלה" מאותן תכונות. ובכלל, הפסנתרנים ברובם מבליטים בצורה מכוונת את הבאסים אבל בצליל דופקני ולא מאוזן ביחס ללאלט ולסופרן. זה סוער, זה עושה רושם רגעי, אבל זה לא ממש נחוץ. בודאי לא על חשבון יפי הצליל.

בתוך ים הוירטואוזיות והאקרובטיקה המדהימה, שכולם התברכו בה, והזריזות הזו מעוררת השתאות – בכל זאת כששומעים פתאום פרק שוברטיאני או היידן או שופן עם הבעה אמנותית ומוסיקלית – נדלק הניצוץ שאותו אנחנו מחפשים גם בשלב השני.

אורה בינור

סופשבוע מעניין ומרתק בתחרות רובינשטיין

מאת אורה בינור

את הבוקר של יום שישי פתח הפסנתרן יאהונג פארק מדרום קוריאה , בן 18. זכרו את השם. זו היתה אחת ההפתעות המעניינות והנעימות בתחרות. חרף גילו הצעיר הוא ביצע סונטה של בטהובן  (הפסטורלית מס.15) בנגינה בוגרת, בשלה מאד, נטועה בסגנון קלאסי והבצוע ביטא במלואו את סגנונו של בטהובן המוקדם. זה היה מעשה אמן מרתק. יצירתו השניה היתה של ליסט (מלחין שהינו סוס תחרויות גם הפעם) "לפי דנטה – פנטזיה קוואזי סונטה" וכאן ממש היה מרגש לשמוע יצירה וירטואוזית מאד שבה לא רק מפגינים שליטה אלא מביעים את משמעותה הפנימית. נגינה מאד מטופחת, שבה כל הפרטים יוצרים תחושת שלמות והעוצמות נבנות בצליל גדול מבלי שיישמע דופקני. אצל פארק , שאוהב מאד מוסיקה וזה משודר ממנו, הכל מתפתח בטבעיות, בלי אפקטים. מעניין שהוא היחיד שלא למד במערב ואת כל לימודיו עושה בדרום קוריאה. ברשימה שלי הוא בהחלט עולה לשלב שני.

מבין הפסנתרניות בתחרות שמענו גם את שרה בנישפור בת 30, שפתחה בבצוע יצירה של פייר בולז וזו היתה לטעמי הצלחתה הגדולה ביותר ברסיטל. התרשמתי שזה הצד החזק שלה, בכך שהצליחה להעניק משמעות ליצירה "המפחידה". במראיה היא הזכירה לי במעט את ז'ורז' סאנד ובלבושה ושערה היה משהו ממוצרט. אמנות הפוגה של באך צלצלה כאנליזה רציונלית וגספר הלילה של ראוול היה צבעוני אך לא היה בו מספיק קסם. היה אבל לא חישמל.

דמות מסקרנת יש לו לפסנתרן האיטלקי : שפונה סנג'ובני בן 29 . שפת הגוף שלו מספקת עניין בפני עצמו.סנג'ובני הוא דמות ציורית והינו סופר מוסיקלי אך זויות הפרשנות שלו הן מה שאנו קוראים "מחוץ לקופסא". אינדבידואליסט שמוותר על מוסכמות.בעיני הוא מרתק. הסונטה של מוצרט בנגינתו היתה עשויה מצלילי פנינים , הפרק השני היה מופלא מכל בחינה, והסיום היה מהיר אבל בשליטה. ואז בא השאקון של באך בעיבוד לפסנתר , בגישה כללית רומנטית, עם גילויים וחידושים שלא תשמעו ביוטיוב אבל הלא שגרתי הזה הוא מלא גירויים, מאד מעניין ומוסיקלי. לא כולם מוכרחים לנגן שאקון כמו בוריס גילטבורג. באיטלקי הזה יש איזה יסוד של קוסם ובעיני זה די מהפנט, זה שווה, מעניין ומחשמל. שפע של הרמוניות ושפע של צבעים. כל מיני זויות אחרות ושונות. אשמח לראותו בין העולים לשלב שני.

ליו צ'יאו בן 19 מצרפת, לומד במונטריאול, ביצע נפלא את הסונטה ה-7 של פרוקופייב. אני מאמינה שבעוד כמה שנים הוא יעלה לשלבים גבוהים.

ועכשיו לשלושת הישראלים שניגנו בשבת. (אני מקווה שאלוהים הקשיב , הבין שזו עבודת קודש בצלילים וסלח).שלושתם התקבלו במחיאות כפיים סוערות ובלבביות שגאווה מהולה בה, ובצדק. הם ברמה מאד מאד גבוהה וממלאים את לבנו שמחה וגאווה.

תומר גבירצמן בן 27 , לומד את סרגיי בביאן הנודע) בחר לפתוח בפסקליה של קופרן.  זה היה ביצוע מאד מובנה , ששיקף פיענוח אנליטי ושליטה רתמית מעולה. ואז באה הסונטה בסי מינור של ליסט, יצירה אתגרית ביותר. אחד משיאי כתיבתו של ליסט. היו המון רגעים יפהפיים, הן בעוצמות החזקות ביותר ששם אסור להשתלח יותר מידי לבל יישמע צעקני, והן בפראזות מקשרות בנושא שני שהיו בממלכת הדממה, במסתורין. היתה לי תחושה שנבנתה כאן "תוכנית" מה ואיך לנגן במהלך הסונטה המורכבת הזו. בסופו של דבר זה היה בצוע שהשאיר רושם חזק. רושם גדול. תומר בנה קתדרלה ענקית. אבל, למה? למה לנגן הדרן אחרי יצירה  ייחודית ואמוציונלית כזו?

וואי יון, נערה בת 22 ילידת סין הלומדת בג'וליארד הרשימה מאד בקרנבל של שומן. התמונות זכו בנגינתה לטיפוח עד לשלמות, כל תמונה  קרנבל – היתה ספור. יד שמאל שלה הינה שותפה רבת זכויות בבצועים שלה.הפרשנות שלה לא היתה אחת מהמקובלות, אבל הצליל הפסנתרני שלה היה קצת יבש, נוקשה ואפילו לא די חמים וזה העיב על ההתרשמות הכללית מנגינתה הפסנתרנית. ברור שהיא כשרון ענק, ושליטתה מושלמת אך נשמע אותה בהמשך התחרות. הקונצ'רטו האיטלקי בפתיחה היה בסדר, עם פרק שלישי מהיר בטרוף.לא בטוחה שלזה התכוון באך. חבל.

הישראלי השני: יבגני יונטוב בן 28 הוא האינטלקטואל של סוף השבוע והתוכנית הייחודית אף שיקפה זאת, שלא לדבר על הביצוע. סונטה של היידן היתה נפלאה, מסוגננת, צליל יפה, נגינה מטופחת ונאמנות למלחין ולתקופתו. ההמשך היה הכי לא שגרתי:  האטיודים (כן. האטיודים ולא הפרלודים) של דביסי. איזה רעיון מקורי. איזה אומץ. איזו יכולת לחדור לתוככי הקטעים הייחודיים הללי ולהגיש אותם כפיסות מושלמות לאחר שעברו אנליזה וטיפול שורש אמנותי. האטיודהאחרון, זרימה במהירות טרופה של צלילים עוקבים סיימה את הופעתו של יבגני ממש ב"היי" רוחני ומלהיב. אז שוב, למ? למה? לקלקל את זה עם אטיוד של שופן? רוצה להיפגש אתו בשלב שני.

רפאל סקורקה בן 26 הישראלי השלישי בתחרות, שופע מוסיקליות ובעל שליטה מצויינת ברזי הטכניקה. הבלדה של ליסט בפתיחה לא היתה בחירה ראויה שמבליטה את הצדדים היותר שירתיים של הפסנתרן , שירי שוברט היו קצת כבדים בעיקר הראשון ואבדו מקסמם והיצירה הומאז' לבאך מאת לייטון היתה מייגעת. אחד הסודות החשובים להצלחה בתחרות זה גם בחירת התוכנית, שתאיר ותבליט את מעלותיו של המתחרה. כאן זה לא עבד לטובת רפאל וחבל.

הרמה הכללית בתחרות היא מהגבוהות שהיו. אין לקנא בחבר השופטים שצריך להגיש ביום ראשון אחה"צ את רשימת  העולים לשלב השני.

בתחרות הזו מתחרים גם שני פסנתרים: הסטנווי האגדי והפציולי האיטלקי. דומה שקרנו של זה האיטלקי עולה קצת ומידי פעם הוא "מגרש" את עמיתו הוותיק ובעל המוניטין אבל עדיין הרוב מאמין בפסנתר שכבש מקום ראשון וכמעט בלעדי בעולם הפסנתרנות.

ועוד בסוף השבוע המרתק והמעניין: האולם היה מלא מפה לפה, ובין השורות ישבו הרבה ילדים ממש צעירים  עם הוריהם שהוזמנו לבוא וקבלו כרטיס במחיר סמלי (25 שח). ניר ברנד מארגן זאת ונראה שמח כל פעם שזאטוט צעד לעבר האולם בסקרנות. יש גם חבר שופטים המורכב מפסנתרנים צעירים מצטיינים ובהם 3 שזכו בתחרות רובינשטיין לצעירים בביג'ינג לפני כמה חודשים. יהיה מאלף להשוות את התוצאות של הצעירים למול הוותיקים והמנוסים.

בהמשך נספר על השופטים, אלה העירנים ואלה המנמנמים, ועוד קטעים של מאחורי הקלעים. חוויה כזו יש רק פעם בשלוש שנים. אז בואו ותשתתפו.

רשמים והרהורים מהיום הראשון בתחרות רובינשטיין

       מאת   אורה בינור

שמונה מתחרים עלו, זה אחר זה, לביצוע הרסיטל  שלהם בשלב הראשון של התחרות. רובם צעירים סביב גילאי העשרה המוקדמים. "ממש ילדים" אמרה בחיוך אימהי שכנתי מימיני. יש הפעם ייצוג רב לפסנתרנים מסין אלא כשקוראים איפה הם לומדים כבר שנים רבות, מגלים שהם בג'וליארד (רבים נמנו על תלמידיה של יוכבד קפלינסקי), באקדמיה המלכותית למוסיקה בלונדון, בקונסרבטוריון ניו אינגלנד בבוסטון, בקליבלנד וכדומה.

עוד מתברר וזה למעשה גם תנאי מוקדם, שהצעירים האלה, פרחי הכהונה המוסיקלייים, כבר זכו בפרסים חשובים בתחרויות (אפילו בתחרות המתקיימת במרוקו) וזכו במלגות, בפרסים ובמענקים ברחבי העולם, ולא עברו את גיל 30.

המכנה המשותף, בראייה רחבה וכוללנית, שלכולם טכניקה אדירה, מדהימה, והם בעלי שליטה סופריורית במה שאצבעות-הגומי שלהם יכולות לעשות. לעיתים מהר יותר ממה שהעין מסוגלת לעקוב.

אז איך זה קורה? בשנות ה-50 וה-60 באקדמיה למוסיקה בה למדתי בירושלים לא היה אף תלמיד או תלמידה שהיתה לו או לה טכניקה כזו. גם לא היו בצוות המורים כאלה שהיתה להם טכניקה כזו. לא היו פסנתרנים שביצעו יצירות "מטריפות" מבחינה טכנית במהירויות שיא. האם כל זה קרה הודות לנפילת החומה בברה"מ וזרימת מורים למערב? האם זו אמביציה מטורפת של צעירי רוסיה והמזרח הרחוק? של צעירים בכל העולם? האם ניתן להשיג זאת ע"י שעות של נגינה? מכל מקום – היום כל מוסיקאי צעיר כבר עולה על הבמה החל מגיל 8 ו"מרביץ" איזה אטיוד במהירות מטורפת, בקלות בלתי נסבלת.

אבל כבר הורגנו שזה המצב, זו התשתית ואנחנו, מעבר לאקרובטיקה שהיא כבר מובנת מאליה, מחפשים את הניצוץ האמנותי, את האמן שישאיר בנפשנו חוויה חזקה בלתי נשכחת ואמיתית.

בבוקר הראשון היו שניים שהתקרבו לאידאל הזה:

הפסנתרנית טיפני פון, ילידת סין, בת 20! שלומדת בג'וליארד משנת 2006. היא צנומה, לבשה שמלה הדוקה בצבע לבן כסוף עם שובל שהשתרך מאחור, וזה לא היה מבייש שום שמלת כלה. אבל זה שולי. היא מפיקה צלילי קסם מהסונטה של היידן, מהבלדה הראשונה של שופן והוואלס של ראוול. הבלדה הידועה של שופן החלה כמו חלום קסום, תאור של טבע פסטורלי, לא דומה למרבית הביצועים הרבים של הבלדה. אט אט נבנתה הדרמה והתפתחה לסערה ששכחה ולבסוף התפרצה שוב ביתר שאת. זו נגינה עדינה, אצילית. הוואלס של ראוול היה גם הוא צבעוני אימפרסיוניסטי והתפתח לוירטואוזי אך הכל במינון מובנה וידוע מראש. מצד אחד זה מהפנט ומצד אחר זה הופך לצפוי גם אם זה אצילי. אבל היא מיוחדת ואני רואה אותה עולה לשלב שני. ייתכן שעוד כמה שנים של ניסיון חיים והבשלה יבטיחו לה מקום מכובד.

עוד התרשמתי מאד מנגינתו ומאישיותו של רויו הואנג בן 28, יליד סין ותלמידו של סרגיי בביאן (המורה של טריפונוב זוכה הפרס הראשון שעושה קריירה מטאורית). הברקרולה של שופן שיקפה את פלטת הרגשות והצבעים של שופן וזה היה מצויין, אבל הסונטה ה-8 של פרוקופייב היתה מחשמלת מהצליל הראשון ועד לאחרון. לרויו יש יכולת אמירה רגישה ופיוטית וגם ביטויים שופעי עוצמה עם אמירה. בעת הצורך הוא הקיש בצידי כף היד כדי להבליט ולהדגיש תפנית או צבע מסויים. הפרק השני היה קסום כולו, ומחשמל בעדינותו המהורהרת. הוא שקוע כולו בלהביע את התוכן. ההדרן שהוא חיבר בעצמו היה מקורי ומעניין – עיבוד של אינטרמצו של ברהמס כפי שאולי ברהמס היה כותב אותו היום, כאן ועכשיו. פסנתרן שהוא "כמעיין המתגבר". מצפה לו בשלב 2.

ששת הפסנתרנים הנוספים ביום הראשון התברכו כולם בכשרון רב. הם באמת מנגנים טוב, יפה כמו תלמידים מאד מוכשרים אבל לא גיליתי שם מישהו שהביא את אותו הלפיד שמגביר אצלנו את לחץ הדם או נכנס ישר למחזור הדם. שמחתי לשמוע שקבוצת תלמידי פסנתר צעירים, הוריהם ומנהלת הקונסרבטוריון שלהם (אורלי חרותי-יוגב) היו באולם והקשיבו לרסיטלים.

כל זה היה ביום הראשון שהיה.

אורה בינור

תחרות רובינשטיין – מאת אורה בינור

צלילים של חגיגה – קונצרט הפתיחה של התחרות 25.4.17

 

באולם בית האופר , שהיה מלא מפה לפה, השתררה אוירת חג, משהו ששידר שמחה וציפייה.

התחרות הבינלאומית ה-15 לפסנתרנים ע"ש ארתור רובינשטיין, נפתחה בתצוגה חגיגית של שלושה פסנתרנים צעירים מאד, בגילאי15,16,17 שבאו הישר מתחרות רובינשטיין לצעירים שנוסדה לאחרונה בבייג'ינג,סין שם הם זכו בפרסים ובשבחים.

על הבמה החגיגית ישבו נגני תזמורת ראשון לציון שנגינתם משתבחת מעונה לעונה. המנתצח ירון גוטפריד הישראלי עשה מלאכת ניצוח נפלאה, קשובה לנגנים ולמוסיקה וכך נוצר אקלים כה חגיגי לפתיחת התחרות שיש בה גם הרבה מתח חשמלי, לפעמים גילויים מלהיבים ולעיתים אכזבות, אך התחרות משקפת את ההשגים הוירטואוזיים והאקרובטיים כמו גפ המוסיקליים של פסנתרנים צעירים ואמביציוזיים. עבורם השאלה אם מוסיקה קלאסית תאריך ימים אינה רלוונטית ובכלל לא קיימת.

ואתם יודעים מה? כששמעתי את הכשרונות הללו, באמת היה קשה לחשוב שהמוסיקה הקלאסית גוועת ורחמנא לצלן תיעלם מן העולם. תחרות רובינשטיין היא בדיוק הכור האטומי המוסיקלי שממנו ודרכו אנו צופים בתשוקה הענקית לנגן. לעשות מוסיקה, להפתיע, להלהיב,וכמובן להמשיך את הרצף של הפסנתרנות הגדולה.

אין תשובה חד משמעית לשאלה אם התחרויות הן כלי אולטימטיבי להצלחה או שניתן להמריא לצמרת גם בלעדיהן. בעידן בו המדיה והדיגיטציה שולטות אין אפשרות להתעלם מהן וחכם הוא זה שמנצל את יתרונותיהן

השנה, בתחרו ה-15 , כדברי עדית צבי המנהלת האמנותית, יזכו תושבי פריפריה כמו דימונה ועמק יזרעאל לצפות בחלקים של התחרות באמצעות מסכים גדולים. זה הישג ותרומה חשובה וכל השבח לתורמים בעשייה הזו. גם בשני ערוצי המוסיקה, מצו ומדיצ'י, באינטרנט ברדיו ועוד תשודר התחרות. גם בקול המוסיקה ובעיתונות הישראלית ובאתר של התחרות עצמה וכן במדיה בחו"ל יהיו שידורים. זוהי, אם כן, התשובה המוחצת של ישראל לאלה בארץ ובעיקר בעולם שרואים רק את הצדדים השליליים והיותר אפלים שלנו.

לתחרות מגיעים יותר מ-30 פסנתרנים עד גיל 30, מרחבי העולם. לאחדים זה מפגש ראשון עם ישראל היפה (כך אני מקווה) בפניה התרבותיות.

ברכות לראש חבר השופטיםאריה ורדי שמוענק לו,בצדק רב, פרס ישראל על תרומותיו בעולם המוסיקה בארץ ובעולם. ברכות לעדית צבי העומלת שלוש שנים באדיקות בין תחרות אחת לרעותה וברכות למתחרים וביניהם שלושה פרחי כהונה ישראליים. וברוכים הבאים לחבר השופטים שמלאכתם לא קלה ועיתים קשה ביותר.

ונשוב לקונצרט הפתיחה.

שמענו תוכנית שהורכבה בטעם רב, בחוכמה ובאומץ. לצד קונצ'רטו של מוצרט ל-3 פסנתרים (והפסנתרנים היו : סו אהיה מדרום קוריאה, אליזבטה קלוצ'רבה מרוסיה ודויד חריקולי מגאורגיה) שעצם המראה של 3 כנפים היה מקסים ולא שגרתי, גם הציג שלושה פסנתרנים מצויינים. מדהים איך אמדאוס הגאון הצליח להעניק לכל פסנתרן איזו אמירה קטנה שבה ניתן היה במערכת הזו לשמוע בכל זאת את הייחודיות. הם באמת הצליחו לנגן בצלילי פנינים מוצרטיות והתזמורת ליטפה אותם בעדינות רבה.

לצד אטיודים מרהיבים של ליסט ופרק סונטה של ברבר, שדורשים מיומנות וירטואוזית גבוהה שאכן השלושה התברכו בה, הותענו פתאום לשמוע משהו כה מוכר – השיר 12 ירחים של נעמי שמר שמשה זורמן הלחין לו סדרת וריאציות ג'זיות שמחות ונחמדות. זה היה מין קטאזיס.

הצימוק  הגדול היה בסוף עם נגינתו הנהדרת של אנטוני ברישבסקי, זוכה פרס ראשון ברובינשטיין 2014. בריבסקי ביצע את הקונצ'רטו של ראוול בקסם בלתי יאומן, הפרק השני במיוחד היה פיוטי, חלומי, רומנטי מעודן ומה לא. אבל כל היצירה נגעה ללב וריגשה. ואז רפסודיה בכחול של גרשווין עם כלי נשיפה ובראשם קלרינט מבריקים במיוחד ושוב עם נגינת פסנתר שיש בה המון אמירה ללא כל אפקטים. ברישבסקי הינו אמן צנוע, אמיתי, משדר כנות רבה, בעל טעם אדיר, מזכיר בתסרוקתו את שוברט וגם את ראדו לופו. מנגן עם המון כנות, בלי "קונצים" ובליהפגנות  ובלי חוכמס. אמנות נטו.

תחרות ששולפת פסנתרן כזה היא באמת תחרות סופר, ענקית, חשובה, ומוצלחת.

אני מאחלת לכולם עוד תחרות מופלאה, שבה, כמו בספרי בלשים (דטקטיבס) נוכל במשך 3 שבועות לזהות את "הפושע"  ולהעניק לו פרס ראשון של הצטיינות (ולא בית סוהר כמו בבלש) ללא היסוס , ללא ספקות וברוב קולות.

צאו עם ברכת הדרך ובהצלחה.

אורה בינור

"נורמה" באופרה הישראלית

האופרה "נורמה" זכתה לפופולריות גם אצל אוהבי מוסיקה שאינם מוסיקאים מקצועיים וזאת בזכות האריה המרגשת "casta diva" ("אלה טהורה"), שאותה שרה נורמה כבר במערכה הראשונה. מאז הקליטה הזמרת – הדיווה מריה קאלאס את האריה הזו,  היא נהפכה לנקודת מבחן והשוואה מאתגרת. לא פעם שומעים את הקהל מלחש בסוף האריה "כן, היא שרה בסדר, יפה. אבל היא לא מריה קאלאס…".

את תפקיד נורמה בהצגת הבכורה של האופרה הישראלית אמש, שרה זמרת הסופרן הראצ'והי באסנז, מארמניה, שזו הופעתה הראשונה באופרה הישראלית. מובן שהציפייה לאריה שלה הייתה גבוהה. נורמה עמדה על המזבח שהוצב במרכז הבמה, המתח גבר ואז היא פצחה בשירת האריה. המלודיה שכתב בליני מדהימה ביופייה, והחליל והקלרינט ניגנו אותה ברגישות רבה. המיתרים ליוו בעדינות ובתזמור פשוט כמו בשיר עם איטלקי, ורק שירתה של הזמרת הייתה רק בסדר. נעימה, אבל לא מרגשת או "מחשמלת", ומעבר לזה, היא חסרה נוכחות תיאטרלית ורגשית על הבמה.

צילום: יוסי צבקר

נורמה, הכוהנת הגדולה של הדרואידים הסובלים משלטון הפולש הרומאי, קוראת באריה הזו: "לשלום אקרא". היא מזדהה על פי הטקסט עִם העַם, אבל בעמדה על הבמה לא הרגשתי את ההזדהות הזו כמצופה מזמרת שהיא גם שחקנית. לא האמנתי לה עד הסוף. במערכה השנייה חל מהפך: אותה נורמה, המאבדת את אבי ילדיה הרומאי – פוליאונה לטובת אהבתו החדשה אדלג'יזה, נכנסה לתפקיד בקול הרבה יותר חם. היא כמעט רוצחת את שני ילדיה לאות נקמה ברומאי ומשם ועד לסוף האופרה, שרה באופן טרגי יותר, משכנע יותר, אמין יותר; בהתמודדות הקולית והבימתית שלה עם האירועים הקשים של בגידת האיש שלה, בבקשה מאביה שיגן על ילדיה הקטנים לבל יהפכו לקרבנות ובניצחונה להחזיר את אהבת הגבר שלה ולהישרף עמו יחד ביער הקדוש של הדרואידים.

המנהיג של הדרואידים הוא אורובזו, אביה של נורמה, וכמנהיג הוא בעל אוטוריטה: קול הבאס הגדול, היפה והעמוק של הזמר קרלו סטריולי היה לטעמי אחד הדברים המרגשים והמוסיקליים ביותר בביצוע ששמענו. מי שעוד גנבה את ההצגה הייתה זמרת המצו סופרן – ג'ניפר הולוויי, שקולה חם, זורם ומרגש, אך בעיקר מרשימה הייתה נוכחותה החזקה על הבמה. תזכרו שהיא "נגנבת" על ידי הרומאי של נורמה, ועוברת דרך ייסורים עד שנודע לה על הקשר של נורמה עם פוליאונה, ואז גוזרת על עצמה להישאר עם נורמה. אחוות נשים? פחד ויראה מאלוהים? אולי.
מבין הקולות הגבריים, בלט גם זמר הטנור גוסטבו פורטה, בתפקיד המושל מטעם רומי בגליה, שבהחלט העניק כמה רגעי קסם. יש באופרה הזאת, הכתובה בסגנון ה"בל קנטו" מן האתגר הקולי לזמרים: קווים מלודיים ארוכים, לצד רגעי "אקרובטיקה" קולית ואף הבלחות לקולורטורה.

המנצח דניאל אורן היה במיטבו, והפליא ביכולתו לנצח הפעם על מוסיקה בעלת תזמור פשוט, שאינה משדרת דרמה מהפכנית ואף לא סערה נוסח ורדי. התזמורת הסימפונית ראשון-לציון ניגנה מצוין, עם ברק של כלי הנשיפה ועם חום מלודי שזרם בצורה מסוגננת.

התפאורה, הנגלית לעינינו כבר עם פתיחת המסך, בנויה ממשהו דמוי סלעים גבוהים, כך שהאנשים נראים קטנים מאוד לעומתם. הדימוי שמתאר את הסלעים הללו בצורה הטובה ביותר הוא אולי פלחים של פרי, אבל גבוהים מאוד, אפורים, ובכל תמונה הם זזים לצדדים ונפתחות תמונות של מזבח, של ירח ענק צהוב ("סופר מון", כמו שהיה לנו לפני כמה שבועות). באופן כללי, התפאורה לא משתנה הרבה לאורך האופרה, אלא עוברת גיוונים ושינויים קטנים. היא אמנם לא מדהימה ביופייה, אך משרה "אווירה של פעם".

מי שהצטיינו בהופעתם היו זמרי מקהלת האופרה, שהיו לבושים בבדים אפורים ותכולים שמשתלבים באווירה של התפאורה, ובעיקר שרו יפה, באופן מסוגנן ובקולות אחידים. הבמאי אלברטו פאסיני נקט בגישה השמרנית: הוא לא העתיק את האופרה למדינה נשלטת אחרת, אלא נשאר נאמן למקור ההיסטורי.
כך הוא באופרה "נורמה": מעט דרמות, דילמה ידועה בין העדפת האהבה על פני נאמנות למולדת, חילול קדושת הבתולות. לאורך האופרה כולה אין רגע אחד של קטרזיס, אין חיוך אחד, אין שום מעשה קונדס (אפילו לא עם שני ילדיה של נורמה), הכול אפור כהה, כמו התפאורה, עד לסוף המר.

זו הפקה מקצועית, לא מעוררת התרגשות אמנם, אך בכל זאת שווה לצפות בה בשל ההד ההיסטורי שלה, ובעיקר בשל המלודיות המקסימות של בליני. אז את הקטרזיס צריך למצוא במקום אחר.

פנינה זלצמן: הגברת הראשונה של הפסנתר הישראלי

"יש שני רגעים גדולים בחיי אמן. אחד – כשהוא מקבל קונצרט והשני – כשהוא מבטל"

מאת

אורה בינור

הפעם אחת, פנינה הלכה לרופא, היא סבלה מנשירת שיער, ושערה השחור והגולש היה כמובן אחד הסממנים הייחודיים שלה. הרופא המליץ לה ללכת לפסיכיאטור כי אולי היא עצבנית. כך נהגו אז. פנינה הלכה לפסיכיאטור בעל מבטא הונגרי חזק, שפנינה חיקתה אותו בשובה הביתה וכך ספרה:

הוא שאל אותי "איזה מַחָלִים היו לך?" ואני עניתי: "שניצל".
"לא שפעת אינפלואנזה היה לך?"
"לא"
"ומה את אוהבת לעשות?"
"לנגן."
"אה, שוברט את אוהבת? ברהמס? מוצרט? צ'ייקובסקי?"
עד שנמאס לפנינה והיא אמרה לו: "תשמע, אני פנינה זלצמן". בפנקס קופת חולים היה רשום שמה כשם נישואיה: פנינה וייסמן. הפסיכיאטר ראה ששמה וייסמן, הוא זינק מהכסא, רשם בקדחתנות, ושלח אותה לדרכה: "יש פה 3 עותקים. אחד אני שומר, ואת שני העותקים האחרים למסור מיד לרופא". פנינה יצאה מהחדר, פתחה את המכתב וקראה "הנ"ל חושבת שהיא פנינה זלצמן. אני ממליץ על כדורים חזקים להרגעה".

באחת מתחרויות הפסנתר ע"ש ארתור רובינשטיין בהן פנינה כיהנה כשופטת, יצאו כל השופטים והקהל להפסקה. בדרך חזרה לאולם, הלכנו יחד כמה צעדים ושאלתי: "נו, פנינה, מה את אומרת?" והיא ענתה בקצרה: "אוי, אלוהים כל כך קמצן".

עם פנינה, לעומת זאת, אלוהים נהג בנדיבות. הוברמן שמע את הילדה פנינה זלצמן בפריז. הוא מיד כתב מכתב לתזמורת הארץ-ישראלית שהקים (לימים הפילהרמונית הישראלית), וכך אמר: "שמעתי ילדה שלעיתים רחוקות בחיי אמן הוא עובר חוויה כזאת גדולה כמו לשמוע את הילדה הזו. הזמינו אותה מיד לנגן עם התזמורת!". היא הופיעה באוסטרליה, ניו זילנד, אפריקה (כולל מצרים), בכל הקבוצים ומחנות הצבא. היתה הפסנתרנית הארצישראלית היחידה שהגיעה להופיע במחנות ניצולי שואה והפליטים בגרמניה, והיתה הפסנתרנית הישראלית הראשונה שהוזמנה לסיור קונצרטים ורסיטלים בברה"מ.

בשנת 1928 בפלשתינה בעיר תל אביב, לא היה זה מעשה שבשגרה לטפח צעירים מוכשרים ברמת גאוני מוסיקה, ובוודאי לא לשלוח אותם בגיל 8 ללמוד בפריז אצל אחד מענקי הפסנתר של דור הזהב, אלפרד קורטו. היה זה בשנת 1922 כאשר פנינה בת ה-6 באה לנגן לפני השיעור, אך מצאה שאיזה פסנתרן מבוגר יושב ומנגן. "אמרתי לו שיזוז כי אני צריכה להתאמן, הוא לא הבין כי לא ידע עברית. זה היה אלפרד קורטו הפסנתרן הגדול. אז דחפתי אותו קצת. הוא קם והתחלתי לנגן. כשנכנסה הגב' אופנקו (מורתה לפסנתר של פנינה) הוא אמר לה שמזמן לא שמע ילדת פלא מוסיקלית כל כך והוא רוצה שאבוא לפריז ללמוד אצלו".

לאה, אמה של פנינה, קפצה על ההזמנה הזו ללא היסוסים. היא הרגישה ברת מזל שקורטו הגדול הזמין את הבת המוכשרת. היא מכרה את כל חפצי גן הילדים שבבעלותה ואת הפסנתר, ארזה מעט מטלטלים במזוודה רעועה, וקנתה 3 כרטיסי נסיעה באוניה עבורה, עבור פנינה ועבור האח הקטן יאיר. במשך עשרה ימים הם היו על הים. "בנמל יפו שטנו בסירות קטנות לאוניה. התמקמנו על הסיפון ושם היינו עשרה ימים. המלחים היו לפעמים מגניבים לנו אוכל. לא ידעתי אפילו שבאוניה יש תאים. לא היה לי מושג שיש חדר אוכל. היינו רק על הסיפון ביום ובלילה. נסיעה לא כל כך נעימה. ירדנו במרסיי ומשם ברכבת לפריז. במטרו הגענו לרובע הלטיני. אמי לא ידעה מילה בצרפתית, רק רוסית, יידיש ועברית. מצאנו מלון קטן ומוזנח. לא היה לנו מה לאכול והשוערת נידבה לנו לחם. אני ישנתי עם אמא על המיטה ואחי יאיר ישן במגירה התחתונה של השידה.


למחרת בבוקר, עייפים ורעבים, נסענו לבית של קורטו. צלצלנו בדלת. קורטו היה המלך של פריז. הפסנתרן הכי מפורסם. מאסטרו גדול. בפריז נהוג לצלצל ולבקש פגישה. במקרה הוא היה בבית. קורטו ראה אותנו עם החבילות, פיו נפער בתדהמה, שהרי הגענו בלי להודיע, אבל הוא זכר אותי וליטף את שערותיי. לא יכולנו לדבר – קורטו ידע קצת גרמנית אז איכשהו עם היידיש הוא אמר כמה דברים ואז מיד טלפן למשפחת הברון אדוארד רוטשילד. הוא אמר להם שמוכרחים לעזור לי. הוא ביקש מילגה עבור הפלא המוסיקלי מפלשתינה. קורטו הבטיח שהכל יהיה בסדר. חזרנו למלון רעבים ועייפים. באותו יום הגיע פסנתר, מטרונום, וצ'ק בסך 250 פרנק ממשפחת רוטשילד."


משפחת רוטשילד שלחה כל חודש גם חבילת מזון שכללה קקאו, עדשים, חתיכות סוכר, אורז ותלושים לקניית מוצרי חלב במחלבה. פנינה נדרשה לנגן בבחינת כניסה ל"אקול נורמל דה מוזיק". כל שאר התלמידים התקבלו רק לאחר בגרות. היא ניגנה בבחינה סונטה של מוצרט, בגטלות של בטהובן ורונדו של הומל. היא היתה הכי קטנה ולא ידעה מילה בצרפתית. בחוץ היה חורף אירופאי קר, והיא היתה לבושה בשמלת קיץ משופשפת ללא גרביים ובלי מעיל. היא עברה את הבחינה בהצלחה גדולה וזכתה לתואר גאון. מאז אמא שלה טיפלה רק בה, ופנינה טיפלה באחיה יאיר שאותו אהבה עד בלי די. אלפרד קורטו נתן לה שעורים פרטיים – כבוד שלא קיבל אף אחד מלבדה. היה לה מורה פרטי לצרפתית ולמתמטיקה במימון הרוטשילדים, שהזמינו אותה להתארח בימי שבת לצהריים. "הייתי כל כך רעבה. הושיבו אותי שם עם כל המזלגות מזהב ושמו לי עוף בצלחת. כולם עשו משהו עם הסכין והמזלג. אני לא ידעתי לעשות את זה. פחדתי. אז לא אכלתי כלום ונשארתי רעבה" היא ספרה.

לאורך כל שנות לימודיה אמא שלה לקחה את פנינה אל מאחורי הקלעים של כל גדולי המוסיקה שהגיעו לפריז, ושכנעה אותם להקשיב לילדת הפלא מפלשתינה. כאשר ארתור רובינשטיין הקשיב לפנינה, הוא התפעל והציע שהיא תבוא אליו כל פעם שיהיה בפריז. "אבל", הוא התנה, "עליכן ללכת בסמטאות וברחובות הצדדיים כדי שקורטו לא יראה אתכן באות אלי. הוא יתפוצץ מכעס". ואכן, כל פעם פנינה ניגנה לרובינשטיין כשהוא פותח את הדלת לבוש חלוק משי, בדש החלוק שלו ענד פנינה וכוסית קוניאק בידו. הוא כינה אותה "לה פטיט פלסטיניאן". ובכל שעור כזה הוא לימד אותה משהוא חדש, ואז העניק תווים של שומן ואחרים ו-50 פרנק דמי כיס. לימים, כאשר נוסדה התחרות הבינלאומית ע"ש רובינשטיין, פנינה היתה השופטת בה בחר רובינשטיין לפני כולם.

לאחר שנסתיימו הלימודים חזרה פנינה לארץ ישראל. בשל מלחמת העולם השניה, פנינה נשארה בארץ ולא יכלה לשוב לפריז. היא הופיעה אז לראשונה עם התזמורת הארץ ישראלית וביצעה שלושה קונצ'רטי בערב אחד. המבקרים שיבחו בהתפעלות את "הנערה הצעירה המוכשרת, שחורת השער המהלכת באצילות על הבמה".

בארץ בשנת 1946 פעל המלחין מרק לברי. הוא התגורר בתל אביב ואף החביא בביתו את אחד הפעילים של ההגנה שהסתתר מפני שלטונות המנדט הבריטי. גם הוא התפעל מנגינתה ומאישיותה של פנינה, ולכן הלחין עבורה קונצ'רטו לפסנתר. הוא נהג לכתוב כל כמה ימים פרק או חלקי פרק בקונצ'רטו. פנינה הייתה לוקחת את התווים ולומדת אותם. כעשרה ימים לפני הבכורה, הוא הספיק לסיים את הכתיבה ונשארו אצלו 10 הדפים האחרונים. לפתע האנגלים הכריזו על עוצר. זו הייתה השבת השחורה המפורסמת. ברחוב הסתובבו ה"כלניות" (חיילי המנדט) שלא נתנו לאיש לזוז ברחוב. פנינה העיזה לצאת. פנתה לכלנית והסבירה לו שהיא חייבת את התווים של היצירה. לאחר שעה של הסברים וחשדות היא צעדה לביתו של לברי בליווי חמש כלניות. הם חשדו שהיא מרגלת או טרוריסטית. לברי נבהל ולקח זמן עד שפתח את דלתו. הוא מסר את התווים. הכלניות בדקו היטב שלא מדובר באיזה קוד סודי ומוצפן של ריגול או כתב-סתרים, ורק לאחר שהשתכנעו, הם ליוו את פנינה לביתה ללמוד את הפרק האחרון של הקונצ'רטו.

פנינה גידלה דורות של פסנתרנים צעירים. היו לה תלמידים רבים, ביניהם גם כמה תלמידים שהתקבלו כי פנינה לא ידעה איך לומר להם "לא". לאחד מהם היא קראה "ויהי מה". וכך מדוע? כי כל המשפחה שלו לחצה עליה שתקבל אותו ויעצו לה להגיד "לא יכולה ויהי מה". היא אמרה שזה נהדר, ושנים היא קראה לו ויהי מה. עד היום לא ידוע מה שמו.

היא היתה פרופסור אמריטוס לפסנתר בביה"ס ע"ש בוכמן-מהטה באוניברסיטת תל אביב, כתת האינטרפרטציה שלה באקדמיה זכתה להד אדיר ולניקוד גבוה מאד בקרב הסטודנטים, היתה שופטת בתחרויות רבות וביניהן תחרות רובינשטיין הבינלאומית לפסנתרנים, כלת פרס ישראל למוסיקה 2006, ניגנה מאות רבות של רסיטלים ברחבי העולם והשתתפה בנגינת מוסיקה קאמרית בארץ ובחו"ל. היא בחרה לפתח את הקריירה שלה כשהיא מתגוררת בתל אביב, ומעולם לא נעזרה ביחצנים למיניהם. היא היתה קשורה נפשית בקשר עז לאחיה יאיר, שניגן כינור ולאחר מכן חזר לפריז ללמוד ניצוח אך עזב הכל מאחוריו כדי להצטרף להגנה, ועלה על מוקש, נפצע ומת במלחמת השחרור במשלט ליד באר שבע. "זה היה הארוע המכונן בחיי" התבטאה בזמנו. על שמו קראה לבתה היחידה בשם יאירה.

פעם שאלתי אותה אם היא מרגישה לפעמים בודדה. "בכל יום בשעה חמש" פנינה ענתה "אני שותה קפה עם שופן, אנחנו משוחחים ומחליפים רשמים ודעות. אז איך אני יכולה להרגיש בודדה?".
עיריית תל אביב תלתה שלט על ביתה של פנינה ברחוב דובנוב: "כאן התגוררה הפסנתרנית פנינה זלצמן". רוחה, אצילותה, חוש ההומור שלה (לעיתים שחור ולעיתים כחלחל) ,הידע הרחב שלה במוסיקה, בספרות ובאמנות – כל אלה ועוד מוטבעים בזכרון הקולקטיבי של אוהבי, חובבי ואנשי המוסיקה בארץ ובעולם.