ביקורות

הפסטיבל הבינלאומי למוסיקה קאמרית ירושלים חוגג 20

מאת  אורה בינור

 

הערב , 31 באוגוסט, ייפתח הפסטיבל המופלא למוסיקה קאמרית המציין 20 לקיומו.

 

את התוכנית האמנותית עורכת אלנה בשקירובה – בארנבוים ולצידה המפיקה המוסיקאית חנה מנש. עו"ד יחזקאל בייניש, חובב

מוסיקה מושבע, עומד בראש גם הוא למן הרגע הראשון . פסטיבל זה מאופיין בייודיות רבה: כל הנגנים, וותיקים, מפורסמים, צעירים, מחו" ומישראל – כולם מנגנים ללא תשלום אלא רק תוך כיסוי הוצאות טיסה, מלון ומזון. הרווח שלהם הוא הכיף האדיר והאווירה המוסיקלית המקצועית כמו גם הפרגון הגדול של הקהל לאורך כל קונצרט וקונצרט.

אחת התרומות החשובות של הפסטיבל היא ביצירת קהל ש"אינו מפחד ממוסיקה מודרנית" ואהבתו למוסיקה הקאמרית הצרופה הלכה והתעצמה במשך 20 שנות קיום הפסטיבל. גם הקהל אינו מבוגר מאד מאד ומשמח לראות שגם צעירים רבים מתדפקים על הדלתות ורצים לשמוע הן את היצירות והן את הביצועים.

הפסטיבל הראשון שהוקדש כולו למוסיקה קאמרית היה זה שייסדה עדית צבי בכפר בלום. לאחר מכן נפתח צוהר ליצירות קאמריות ומוזיאון תלאביב תרם את חלקו בלכבוש את אוזן הקהל לנישה האינטימית הקאמרית.

לכך יש אולי השלכה גם על סדרות מוסיקה קאמרית בתל אביב, אחת מהן היא של נגני הפילהרמונית המארחים בכל קונצרט סולן השלהם, הסדרות המצויינות בקונסרבטוריון ברחוב שטריקר בניהולו שופע הידע של רז בנימיני, סדרות בחיפה ועוד.

הקונצרטים בפסטיבל בשקירובה (כן, כך מכנים אותו בקצרה וברוח טובה) מתאפיינים לא רק ברפרטואר עשיר מכל התקופות ובכל ההרכבים אלא גם באורך הקונצרט.שמתחיל ב-7.30 ומסתיים קרוב ל – 11 בלילה. בשקירובה לא מתרגשת מזה "גם בימי בטהובן ומוצרט הקונצרטים היו ארוכים וכללו המון יצירות. התבנית של פתיחה, קונצ'רטו וסמפוניה היא חידוש של זמננו. " ובאמת הקהל הרב הממלא את אולם ימקא הציורי התרגל, לא מתלונן ומביע את התלהבותו במחיאות סוערות שלעיתים נמשכות דקות ארוכות.

האורחת המלהיבה במיוחד בפסטיבל ה-20 היא כמובן הפסנתרנית מרתה ארגריך. זה לא ביקורה הראשון בארץ. היא כבר השתתפה באחת מתחרויות רובינשטיין כשופטת  בשלב הגמר בלבד והופיעה בקונצרט עם הצ'לן מישה מייסקי  הפעם ארגריך באה לנגן בכמה קונצרטים ובאחד מהם תשתתף גם אחת הבת שלה אנני דיטואה כקריינית ביצירה פחות ידועה אך מסקרנת של פרנץ ליסט.

על מרתה ארגריך אנו כבר יודעים הרבה אבל מעניין להכיר את הבת אנני. היא נולדה בשווייץ ואביה הוא המנצח הנודע שארל דיטואה. היא למדה יוונית ולטינית, עברה לארה"ב ללימודים באוניברסיטת פרינסטון ולאחר מכם למדה עיתונאות לתואר שני.את הדוקטורט קיבלה עבור פילולוגיה צרפתית באוניברסיטת קולומביה.היא גם למדה משחק והופיעה במספר יצירות כמו ספורו של חייל מאת סטרווינסקי אופרה של ג'והן קייג' ועוד.  אנני דיטואה התברכה, איפה, בגנים מצויינים לאוו דווקא בפריטה על המנענעים כמו האמא שלה אך יהיה מעניין להכיר את ליסט בסוג נוסף של חיבור מוסיקה. היצירה של ליסט היא "לאונורה – מלודרמה לקריין ולפסנתר". אנני דיטואה תקריין בתחילת אותו קונצרט ביום שני 4.9 ביצירתו של בריו בנגינת חמישיית תל אביב לכלי נשיפה.תיהייה גם יצירה של המלחינה בטי אוליברו "אריה" ויצירה של קוך "ניחומי עמיחי" שהוזמנה ע"י הפסטיבל.

הכנר מיכאל בארנבוים צמח וגדל בפסטיבל הזה, עכשיו הוא מפורסם, כבר אבא  בעצמו, ונגינתו הלכה והבשילה ב-20 השנים הללו בהן הוא מנגן במגוון רחב של הרכבים. כך גם בשקירובה עצמה, שמרבה לנגן , די הרבה עם זמרים, ושמענו איתה לא מעט ביצועים מרגישם מאד עם הזמר רוברט הול ועם אחרים.

כל הקונצרטים יועברו בשידור חי מימקא בקול המוסיקה – רשת כאן (בהרצה.

הפסטיבל יימשך עד ה-9 בספטמבר ואני מאחלת להם הצלחה רבה והרבה התרגשות מוסיקלית. הרבה חוויות שילוו אותנו לשנה הבאה עלינו לטובה, חוויות שאנו בישראל ובעולם זקוקים להן אולי יותר מתמיד.

ורדי: כוחו של גורל – הפקה מופלאה באופרה הישראלית

הדרמה באופרה כוחו של גורל מאת ורדי (1813-1901)  ייחודית בכך שהיא מתחילה ביירית אקדח – ירייה של כדור שנפלט מאקדחו של דון אלווארו. הוא לא התכוון להרוג אלא שהכדור נפלט והרג את אביה של אהובתו לאונורה. בניגוד לתפישת הגורל ביוון , שם הגורל נקבע מראש, הרי באופרה הזו הגורל נקבע באותו רגע שהכדור נפלט. מות האב גורם ליחסי כעס ונקמה, שסופם להרוג לא רק את האב אלא גם את אחיה של לאונורה ואת לאונורה עצמה. אך זו השתלשלות ולא חריצת גורל מראש.ורדי מביע בקורת קשה על מסורת כבוד המשפחה ועל החובה בנקמת דם שגורמות הרס ומוות לגיבורי האופרה.

כבר בצלילי הפתיחה לאופרה, כפי שבוצעה אמש בניצוחו של דניאל אורן עם תזמורת ראשון לציון, ריחפה רוח  ענקית, מרגשת, צליל חם וגדול, כלי נשיפה מבריקים אך חמים,. נעימת הגורל  מבשר הרע שחוזר לאורך כל האופרה כאזהרה לטרגדיה שתתרחש, הביעה כאב וזעזוע כיאה לגורל. נעימה שבנויה ממוטיב כה פשוט ושבידי ורדי קיבל   ביטוי אדיר  ועוצמתי לגורלי שבחיים.

המחצית הראשונה רצופה רגשות. לאונורה אוהבת את דון אלווארו,אציל שנולד בפרו אך אביה מתנגד לקשר. היא אוהבת אתאביה ולכן מהססת לברוח עם אהובה. האב נהרג. האח רוצה לנקום. היא בורחת למקום מסתור עלוב ששייך לכנסיה.חיה בבדידות , סבל ובידוד קיומי ורגשי. כך גם דון אלווארו. את כל הדרמה הזו אנו שומעים בתמונות המרהיבות שבמחצית הראשונה.

כאן המקום לשבח מכל הלב את שירתה המרגשת של אירה ברטמן כלאונורה. היתה זו, לטעמי, הופעתה הגדולה, החשובה, המרתקת והמענגת ביותר של ברטמן הכל כך מוכשרץ. היא שרה בקול חם, נוגע ללב. היא חיה על הבמה בכל תמונה ומאפיינת אותה. היא שרה דרמתי ושרה לירי נוגע ללב. זו קפיצת מדרגה משמעותית לברייטמן. כל בית אופרה מבוסס בעולם היה שמח לארח זמרת זו , בודאי בתפקיד הזה . כן ירבו כאלה, אירה ברטמן. נפלא. הישג עצום של שירה אופראית במיטבה.

שירתם של אב המנזר אליו מגיעה לאונורה, הזמר ג'רג'יו ג'וזפיני , היתה מופלאה גם היא. איזה קול עמוק ונפלא.  דון קרלו, בנו של המרקיז אביה של לאונורה, היה טוב במחצית הראשונה ומצויין בשניה.  וכמובן האהוב של לאונורה, דון אלווארו, היה ענק. מצויין. קולות נפלאים. נוכחות בימתית וביצועים מרגשים. אלה הצטיינו במיוחד אך לא אקפח את כל שאר צוות הזמרים שכולם, כן כןלם, עשו מלאכת קודש בשירה ובהגשה התאטרלית. גם קטעי המקהלה היו מצויינים בהדרכתו המסורה של איתן שמייסר.

אהבתי מאד את התפאורה, במיוחד במחצית הראשונה, עם תחושות חזקות של ארמון, של כנסייה ונרות, של שריפת המכתבים של דון אלווארו, ושל קירות הכנסיה עם החלון הקטן דרכו הציצו כמרים לדעת מי מתדפק על דלתם בשעת לילה מאוחרת ובלתי צפויה (לאונורה כמובן). הכל בצבעי חום-אפור ואורות קלושים. הכל ריאלי למדי וזה מתקשר מצויין עם הבימוי, התלבושות האותנטיות ועם האוירה של המאה ה-18 בסבילייה.

המחצית השניה של האופרה מורכבת מקטעי מלחמה, והכל נראה ונשמע כמו קטעי אינטרמצו עד לסיום הקטלני, בו לאונורה מגלה תחילה שדון אלווארו חי וניצב לפניה ואז אחיה צמא נקמת הדם הורג אותה. לפני זה היא עוד שרה אריה מרגשת ונפלאה. באופרה כמו באופרה, שרים דקה לפני המות. קאעי המלחמה כוללים גם קטעי ביניים של מחול והם יפים ומלאי חיים.מי ששרה את פרציוסילה הצוענייה – אוקסנה וולקובה, היתה מצויינת וחיננית ומלאת חיים בעיקר במחצית הראשונה.

במחצית הזו  , השניה, רמת התפאורה נחלשה קצת, והיא נראית יותר כמו תפאורת סרט מאשר תאטרון אופראי. הייתי מקצרת מעט את הקטעיםלו  היה ניתן חוקית.

לפניכם ערב של מוסיקה מקסימה, מנצח מהטובים והמופלאים של במת האופרה, לעיתים קרובות הוא ממש קוסם של הפקת מלודיות מלאות ביטוי,תזמורת שמצטיינים בנגינת אופרות, עם קטעי סולו נהדרים בקלרינטים, בחליל, באבוב ובכינור הראשון.   וכמובן, ותרגום מצויין ופיקנטי של ישראל אובל.

כל מנעמי האופרה נמצאים בהפקה הזו. לכם נותר רק לרוץ ולשאוב מהיופי הזה.

ובהזדמנות זו ברכה רבה וחמה למנל האופרה החדש צח גרניט באיחולים שירבו הפקות כאלה.

אורה בינור

האופרה הישראלית מציגה:    כוחו של גורל מאת ורדי, 1862, בבצוע תזמורת ראשוןלציון, עם צוות זמרים מעולה, מקהלת האופרה, בניצוח דניאל אורן.   בימוי: פייר פרנצ'סקו מאסטריני, הפקה משותפת של האופרה הישראלית ובית האופרה מאירבור, התאטרון הלאומי של סלובניה.

רכבת ישראל מזמינה למסור פסנתרים לפרוייקט "מנגנים בתחנה"

הבוקר נתקלו עיני במודעה בעיתון "הארץ" שהכותרת שלה  היא : רכבת ישראל מזמינה את הציבור למסור פסנתרים לפרוייקט "מנגנים בתחנה". לא האמנתי למראה עיני וקראתי שנית. כן באמת מחפשים פסנתרים במצב שלם, ללא חלקים שבורים, גם לא תקועים, כך שניתן יהיה לכוון אותם.

האין זו בשורה משמחת מאד? או שחלמתי חלום?

בתחנת רכבת מרכז בתל אביב באמתבאמת ניצב לו פסנתר כנף שחור בפתח היציאה לרכבות . בפעמים שעברתי שם ניגנו צעירים קטעי מוסיקה קלאסית ומוסיקה אחרת , ג'אז ועוד סגנונות. זה כל כך טוב ויפה. עכשיו מבקשים מהקהל למסור פסנתרים נוספים לתחנות נוספות. אפשר אפילו ליזום רסיטלים קצרים בשעות קבועות ולהפיץ את פלאי המוסיקה בתחנות.

תרבות רבותי, תרבות זה פשוט נהדר.  קול קורא:  אז  תרמו את הכלים שאינכם זקוקים להם.

אורה בינור

תחרות רובינשטיין – הסוף

קודם כל ולפני הכל יש לחזור ולומר שהרמה בתחרות ה-15 היתה גבוהה במיוחד. כבר דובר רבות על הרמה הטכנית-וירטואוזית של כל המתחרים, שהינה כיום  כמעט מובנת מאליה בעיקר  בשנים האחרונות אך לא רק טכניקה. שמענו גם הרבה מוסיקליות ביצירות בארוק, קלאסיקה, רומנטיקה וגם בכמה יצירות מהמאה ה-20.  נגינת יצירה ישראלית בידי כל מתחרה (הפעם של בטי אוליברו ואבנר דורמן)  מוסיפה גוון לרפרטואר של יצירות הנחשבות " סוסי  תחרויות" (ליסט ושות')  והינה  נישה ייחודית לפסטיבל המתקיים בישראל זה בהחלט מוסיף תבלין מעניין, מסקרן והולם. הצעתי ואני חוזרת ומציעה לשתף בעתיד גם מלחינים צעירים מוכשרים בראשית דרכם, שלהם זו תהא פתיחת שער להישמע על הבמה המכובדת של התחרות ולא רק את אלה המבוססים כבר ושמם הולך לפניהם.

שלב המוסיקה הקאמרית הביא לאוזן כמה גילויים נוספים אודות הנגינה של המתחרים. לכמה מהם הביצוע אישר את מה שחשבנו והרגשנו לגבי היכולות והתכונות הפסנתרניות שלהם, חלק גרם לאכזבה מסויימת ולחלק זו היתה מקפצה למעלה, צברו נקודות חיוביות  נוספות (עד כמה שניתן לחלק 6 נגנים לחלקים…). נזכיר שוב את שמות הנגנים: סרגיי אוסטרובסקי, גלעד קרני והלל צרי שבהחלט נתנו תמיכה אוהדת לכל הפסנתרנים ואפשרו לכל אחד להביע את עצמו בדרכו.

בעידן הזה, שחלק מכנים אותו דור ה Y נגנים בכלל ופסנתרנים בפרט מופיעים בעיקר עם תזמורות ולעומת זאת לרסיטלים יש פחות קהל ולכן פחות ביקוש. רק נעטים כמו מאריי פרחיה, דניאל בארנבוים, אנדרס שיף ועוד מעטים ממלאים אולם בנגינת רסיטל וגם זה לא כל שבוע. לכן, השלב של נגינה עם תזמורת הוא כיום משמעותי ביותר למתחרים. פה המקום להתגאות בשתי התזמורות שלנו, הקאמרטה הישראלית בניצוח אבנר בירון,  שלה היה האתגר הקשה ביותר, לבצע 6 קונצ'רטי ביום אחד, והם עמדו במשימה הזו ממש מצויין עם קטעי נגינת סולו ממש יפים ובתמיכת המנצח והנגנים כולם. והפילהרמונית הישראלית -שהפקידה את שרביט הניצוח בידי עומר מאיר ולבר הצעיר(וגם שהתחרות בחרה בו לנצח)  ובחלקם נפל לבצע בשני ימים את הרחמנינוב ה-3 שלוש פעמים ואת הפרוקופייב השלישי שלושפעמים. שתי התזמורות עשו כמיטב יכולתם לתמוך בפסנתרנים כדי לאפשר להם לשהות בטמפו שהם בחרו, לבנות פראזות בדינמיקה ובגוון הרצוי להם, לסיים יחד, לא להתחרות זה בזה, ולחיות חיים חבריים, הדדיים, תומכים אחד באחר. ממש כמו בחיים עצמם. כבר חווינו תחרויות בשלב הזה שבהן מנצחים מכשילים מתחרים מתוך מניעים סמויים כמו אולי קנאה, צרות עין, מלחמת כוח או אולי פשוט קצת רשעות. הפעם זה לא היה וזו עוד נקודת זכות לתחרות הזו. עבורי זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי ואף ראיתי את עומר וולבר מנצח על סדרת קונצ'רטי . כמו רבים בקרב הקהילה המוסיקלית שהיתה בתחרות, גם אני התפעלתי מכמות התמיכה והחיזוק שעומר העניק לכל השישה ללא הבדל דת גזע  מלחין ומין. כמות הפעמים שוולבר הסתובב לעבר כל פסנתרן כדי לחזר, לעיתים לחייך, ולוודא טמפו או כניסה של פראזה – זאת לא ראיתי אף פעם ברמה הזו, אף לא מזובים מהטה שנחשב למלווה בחסד עליון. וולבר אפילו "דחף" לבמה את הפולני המופנם, חיבק את שרה, עודד את הרומני ואת יונטוב הישראלי ונתן לכל אחד הרגשה שהוא נהדר ביותר. איזה יופי להרגיש את טוב הלב הזה, הפרגון, ומעל לכל את המוסיקליות העצומה שוולבר הפיק מהתזמורת.אם יבקשו ממני להמליץ על מנצח בתחרות חשובה התשובה שלי תיהייה אחת. וולבר. גם זו תגלית של התחרות ה-15.

ובאשר לפרסים: הפולני שימון בהחלט ראוי לפרס הראשון אבל אני הייתי מעניקה פרס ראשון לרומני דניאל צ'ובאנו. מהרגע הראשון הבחור הפגין יכולת אינדבידואלית של פסנתרן החושב ומרגיש מחוץ לתבניות מקובלות, ויוצר חוויה בלתי נשכחת. כשהולכים הביתה אחרי ששמענו אותו, זוכרים מה היה שם בעוד שלגבי רוב הפסנתרנים פשוט לא זוכרים משהו מסויים או מיוחד. המילה "מוכשר" או "מנגן כל כך יפה" לא מזכה בעיני פרס ראשון. לכן, אני הייתי מעבירה שרה דנאשפור לזוכה מספר 4 או 5 ומעניקה פרס שלישי לפארק הדרום רויאני שהוא אמן בכל נימי נפשו ובכל אבריו. גם אם הוא היה קצת בטרנס מוגזם אולי ברחמנינוב, עדיין הבחור הזה מעביר חוויות ענקיות, הוא כולו רגישות והבנה מוסיקלית עמוקה חרף גילו הצעיר. אני רוצה גם לברך ברכות רבות וחמות את המתחרה היראלי ייבגני יונטוב שנגינתו היתה מצויינת ואף מרגשת בקטעים רבים והוא פסנתרן רציני ומעמיק.

תחרות איננה מוסד של משרד הרווחה. לכן, דנאשפור אמנם כבר בת 30, אמנם תלמידה של סרגיי בביאן ( למי שבעדו ולמי שנגדו), ואמנם ניגנה את בולז ואת אונדין בצורה מופלאה, בלתי נשכחת, אך יש לה צליל נוקשה, אינה מביעה רגשות באופן בולט או ברור, היא מנגנת בתוך הקופסא המקובלת. "היא מאד מוכשרת" זה ביטוי שאמרתי על כמה וכמה פסנתרנים בתחרות הזו. בזה שהוענק לה פרס בשלישייה הראשונה, קיפחו מאד את פארק  ולא בצדק. אפילו קצת אכזרי. נכון שהוא צעיר מאד ועוד יוכל לזכות בפרסים ראשונים אבל בכל זאת איך אפשר היה להעניק לו איזה פרס זניח בסוף ולסגור את העניין? הבחור הוא אמן מדהים. ובכלל, אני הייתי מעבירה לשישייה את ליו אריק ואת האנגלי המופלא והצעיר ג'וליאן טרווליאן שהפליא אבל ממש בסונטה האחרונה של בטהובן אופוס 111. אולם, התוצאה הסופית ובחירת השופטים מתקבלת בהסכמה לכל הדעות, עם הסתייגויות פה ושם אך ללא כעס, ללא מחאה, ללא תסכול וללא אי הסכמה טוטאלי. לזה קוראים הצלחה ויש בזה הוכחה שהג'ורי היה בעל יושר, אינטגריטי ושקיפות טובה. שאפו להם. בעיקר בהחלטת הפשני הפרסים הראשונים.

נזכיר שוב את התחרות שהתחוללה בין ענק הפסנתרים סטנוויי לבין הפסנתר האיטלקי צפיולי. מאחורי הקלעים היו קטעים לא מעטים של נסיונות להשפיע על מתחרים, של כעסים ושל נסיונות להשפיע על מתחרים בדרכים לא מקובלות ולא ראויות. זו מלחמת שיווק שקיימת כיום בכל ענף, בכל מקום ובכל מקצוע. זה עולם של צעירים וגיל המתחרים הוא רק עוד הוכחה לכך, וזה עולם שבו כל דבר משווק.

לסיום, אינני יכולה לדלג על הברכה המביכה (לא אומר יותר מזה) של ראשת מנהל התרבות גלית ווהבה שאשו ,שדיקלמה בקול של מורה וותיקה כמה מילים בנאליות שנשמעו נבובות מכוונה אמיתית בנושא היכולת של הצלילים לקשור בין אנשים. באנגלית זו היתה צרימה גדולה יותר. איך אמר זובין מהטה? "הדבר הכי לא תרבותי שלנו בארץ זו שרת התרבות" וגם ראשת התרבות של משרדה.  .אבל אין לתלות זאת בהנהלת התחרות. דבריה של עדית צבי, שקטפה שבחים ובצדק, היו אמיתיים, מרוגשים ומרגשים. ברכות לחבר השופטים, לאריק ורדי שגם זכה בפרס ישראל, ולחבר השופטים הצעירים שעברו חוויה וגילו המון הבנה במוסיקה. הם יוכלו להיות שופטים נהדרים בעתיד. מילה טובה לניר ברנד שארגן את הענף החשוב של צעירים להאזין לתחרות. תודה להפקה שהתמודדה יפה לאורך כל הדרך המורכבת.

תודה על חוויה אדירה, תודה לכל הלוקחים חלק בקיום התחרות שהיא אחד מהדגלים התרבותיים היפים והמופלאים של מדינת ישראל ולהתראות בעוד שלוש שנים בתחרות הבאה.

בינתיים יש רסיטלים של הזוכים בערים גדולות ובמקומות נוספים. תעקבו ותהנו.

אורה בינור

מה למדנו מתחרות רובינשטיין ה-15

יום לפני תחילת השלב האחרון והקובע סופית בתחרות רובינשטיין הבינלאומית, נוצר כבר מבט לאחור בו ניצבים המתחרים על ציר הפסנתרנות ובעיקר מצטברים רשמים לקראת ההכרעה הסופית. יש בין הפיינליסטים כמה שהתרגשו ואיבדו שליטה קטנה במהלך נגינת הקונצ'רטו הקלאסי ויש שהחזיקו רמה מוסיקלית וטכנית גבוהה לכל אורך הדרך הקשה והתובענית הזו.

יש התרגשים מאד מכך שמתחרה טועה או בלשון המוסיקה "מפקשש" איזה צליל. אבל יש בדיחה שמהלכת בין המוסיקאים ומבוססת על אמת: אומרים שלו היינו אוספים את כל הפקשושים שהיו לארתור רובינשטיין – אפשר היה לחבר סונטה שלמה. ובכל זאת האיש והפסנתרן המופלא הזה זכה למעמד הכי גבוה שאפשר. מכאן שההצלחה הגדולה לא תמיד תלויה בצליל או שניים שהתפקששו. השאלה היא באיזו מידה פקשוש כזה משפיע על הבטחון ועל השליטה של המתחרה עצמו ואם זה לא מוריד את רמת הבטחון והביטוי המוסיקלי גם לאחר איזה פקשוש. אינני יכולה לחתום על זה, אבל היתה לי תחושה שאצל דניאל צ'ובאנו מרומניה (ההוא עם הקוקו) זה כן השפיע על נגינתו בקונצ'רטו של מוצרט בלה מג'ור עם הפרק האמצעי החלומי והאגדי. חשבתי שהוא התעצבן, התרגש, ואיבד קצת ביטחון. עכשיו תלוי כמה זה ישפיע על השופטים ונראה איך הוא יבצע את פרוקופייב  ה-3  ביום חמישי. אני עדיין בדעה שהבחור אמן, מקורי, מעניין ומנגן בפרשנות נפלאה שהיא מחוץ לקופסא אך ללא הפרת חוקים.ראוי לפרס ראשון.

מה עוד למדנו בתחרות הזו? שהפסנתר האיטלקי פציולי כובש מעמד ממשי על הבמות ופסנתרנים צעירים מעדיפים אותו על הסטנוויי ,בעל מעמד העל ההסטורי וגם העכשווי.  זה המקום לציין שאריק ורדי מזמין את אורחיו בתוכנית אינטרמצו לנגן על פציולי ונציין גם שזוכה הפרס הראשון ברובינשטיים דניל טריפונוב ניגן בתחרות ומנגן מאז על פציולי – מה שתרם רבות לפרסום הכלי הזה.

פציולי נוצר ע"י איש איטלקי שגר לא רחוק מפירנצה וחלום חייו היה לייצר פסנתר שיצלצל כמו השפה האיטלקית – שירתי ומלודי. לוח התהודה של הפציולי עשוי מעץ Abete Rosso הגדל  בהרי האלפים. משם לקחו גם סטרדיבריוס ובוני הכלים בקרמונה את העץ לכנורות שלהם. את הפסנתר יצר פאולו פציולי , מהנדס ופסנתרן, בשנת 1981 וכיום מייצרים 140 פסנתרים בשנה.  הנה אחד מדברי השבח לפסנתר פציולי : "אם סטרדיבריוס היה בונה פסנתרים, לא היה היום צורך בפסנתרי פציולי". אישית אני מסכימה שהצלילים מהדו המרכזי ומעלה יפים ושירתיים אבל מהדו למטה לבאסים, הצלילים נשמעים יבשים ונקשניים. בזה עולה הסטנוויי בהרבה על האיטלקי.

למדנו גם עד כמה בחירה נכונה של רפרטואר יכולה להיות גורלית למתחרים . היצירות צריכות לענות על כל האספקטים של נגינה פסנתרנית ומוסיקלית ובעיקר להבליט את יכולותיו המוסיקליות וכמובן גם הטכניות של המתחרה. בחירה לא מוצלחת יכולה להיות הרת גורל. והנה קראתי היום שגם מנהל התזמורת הסימפונית של טורונטו , פיטר אונדג'אן, המבקרת עכשיו בארץ, אומר "בנייה של תוכנית, לקונצרט, או לעונה, היא באמת אתגר קשה" ומוסיף "צריך להיות מבריק בעשייה הזאת". היו בתחרות כמה דוגמאות של בחירה לא מוצלחת ובאמת אותם מתחרים לא עלו שלב, כחלק השיקול הכללי.

בנושא הטכניקה המהממת שנעשתה מובן מאליו לפסנתרנים בימינו: נקודת המוצא היא השלמות והגמישות הטכנית שאין לה גבולות, אבל – הטכניקה צריכה לעמוד לשרות הפסנתרן כדי לבטא את המלחין, לבטא את סגנון התקופה, לבטא את האקלים המוסיקלי של היצירה, הפגנות טכניות ועוצמות שמעבר לצליל מתורבת הן אאוט לחלוטין, והכי חשוב – מה יש לפסנתרנים לומר ובעיקר להרגיש. משהו שהוא אמנותי ורגשי ואישי גם יחד. מבחינה זו התרשמתי מאד מאד מהקוריאני פארק (בן של כומר בדרום קוריאה) שממש נכנס  לסוג של טרנס אמנותי מרוב שהוא אוהב ומבין את שפת הקסם המוסיקלי וגם את כל השאר. אני אוהבת מאד את נגינתו של הרומני דניאל שכבר ציינתי את מעלתו המופלאה להיות אמנותי מחוץ לקופסא. אני מעריכה מאד את יונטוב ולבסוף אני מתפעלת מאד משימון הפולני שאתמול אמר לי  עליו מוסיקאי רציני "שמענו עכשיו את הפרס הראשון".

איזו תחרות קשה ומוצלחת. המון כשרון. המון פרחי כהונה. באחד מערבי המפגשים התעוררה השאלה האם בכלל צריך תחרויות? הרי כואב הלב על אלה שלא זוכים. בשנת 2017, שבה המדיה והטכנולוגיה כה דומיננטיות, והעולם של המוסיקאים נעשה יותר ויותר קשה, וולמול ההייטק קשה למוסיקאים להתפרנס, נראה שתחרות מוציאה לאור את הבולטים והמבטיחים (בתנאי שהשיפוט נקי ושקוף) ואז האמרגנים לוקחים את הזוכים ופותחים להם את השערים. זה חשוב במיוחד כאשר גיל הזוכים כיום הוא בין 18 ל-22 וההצלחה יכולה לשבור אותם. לפתע או למחרת התחרות הם מוקפים מצלמות, עיתונאים הקלטות, קונצרטים, וצריך יד מכוונת, הרבה תמיכה והדרכה, והמון שליטה עצמית לא ליפול מרוב הצלחה מסחררת. מי שעומד בהצלחה בלחצים של התחרות האתגרית הזו (רובינשטיין במיוחד) ומצליח לשמור על רמה יציבה וגבוהה לאורך השלבים כולם, יש לו סיכוי לצלוח את הזכיה בטוב ולשנים קדימה.

מצפה לנו שלב עם הפילהרמונית הישראלית בניצוח עומר ולבר וביצועים של רחמנינוב 3 ופםרוקופייב 3. זה ממש מרתק ומותח. ממליצה לצפות בטלויזיה או לשמוע באתר וברדיו. זו תרבות במיטבה!

אורה בינור

עוד שלושה קוורטטים -צ'ובנו פורץ גבולות אך אינו מפר את החוק

שבת בבוקר במוזיאון תל אביב. האולם מלא עד אפס מקום. המון אנשים מצטופפים בכל פינה אפשרית, על המדרגות, על כסאות פלסטיק והעיקר לזכות להיות בפנים ולשמוע. זה ממש משמח. מי אמר שמוסיקה קלאסית גוועת? מי אמר שהיא גוססת והולכת למות? מי שהיה בתחרות חש בעירנות של הקהל ובאהבה למוסיקה. לא יתנו לה למות כל כך מהר.

את הקוורטט של ברהמס בסול מינור ניגן ייבגני יונטוב עם שלושת הקשתנים סרגיי אוסטרובסקי, גלעד קרני והלל צרי. יונטוב הוא פסנתרן ממש טוב, במובן הכי אמיתי של המילה. מבין ששת הזוכים הוא אולי הסולידי ביותר. אצלו ברהמס זה ברהמס, והוא שקוע בסגנון הזה עד תומו. אהבתי בעיקר את הפרק השני, ששם ברהמס רומנטי אך מלא עצב ותוגה. מה לעשות שכל היופי כרוך ברוב היצירות בכאב ובצער מלנכולי. פרק הסיום, בנימה צוענית ריקודית היה ניגוד ברהמסי לתוגה ולעצב. האם ברהמס היה שמח? לא ממש. ואת זה יונטוב הייטיב לבטא.

שלישיית הקשתנים היתה בשבת בבוקר טובה יותר , עם צליל חם ומעורבות עירנית. זה לבטח היה טוב יותר לפסנתרנים וכמובן גם לקהל.

שימון נהרינג הפולני ניגן את הקוורטט של פורה, אחת מיצירותיו המוקדמות של המלחין אופוס 15.  זוכרים שגם ליו ניגן זאת ביום שישי? וגם היה ממש יפה? אבל קצת אחרת. הפולני הזה פשוט שר בפסנתר, הוא מוסיקלי להפליא עם צליל נהדר, צליל קורן ומלא אור. בתחילת הפרק השני הוא יצר מוטיב קסם, בעדינות רבה, וגם אצל פורה הפרק האיטי היה אלגי ונוגע במיתרי הלב. בזוית העין ראיתי אשה אחת שישבה ובכתה. גם כי המלודיה של פורה יפה ובודאי גם משום שהם , ארבעתם, ניגנו בהמון רגש , כמצופה.

דניאל צ'ובני ניגן את הקוורטט של שומן אופוס 47, שאותו ניגן גם פארק. צ'ובני התברך בדימיון ללא גבולות, הוא אמן שלא מפחד לחשוב ולהרגיש מחוץ לקופסא ובעיני זה פשוט מרתק. מובן שאין לו שום בעיה טכנית לממש את פרשנותו ורגשותיו. את שני הפרקים הראשונים הוא סיים עם חיוך וקריצה, הפרק האיטי היה הרבה יותר עמוק מאשר בנגינתו של פארק, יותר רגשי .פשוט לבכות. צ'ובנו סיים את הפרק בצלילים הולכים ונמוגים. וכשהסתיימה הפוגה וצ'ובני ניגן את נחשול השמיניות – החל הקהל לשאוג ולמחוא כף בהתלהבות אדירה.

הפסנתרנים שיושבים בתוך הקופסא ומנגנים הכי אמיתי, הכי בסגנון, שהכי אפשר לסמוך עליהם שיעבירו את כוונות המלחין בשליטה טכנית מירבית , ללא מניירות – ייבגני יונטוב הוא הנציג האמנותי והמוכשר שלהם.

הרומני – כולו קופץ מחוץ לקופסא בכל סגנון שהוא מנגן. זוכרים איך הוא אמר כשסיים את השלב השני? "בואו נעשה קצת מוסיקה עכשיו" והרביץ קטע ג'אז מזהיר, רענן, אחר. היה ממש נהדר. הוא יוצר חוויה שלא שוכחים, מדברים בה ונזכרים בה. צ'ובנו פורץ גבולות     א  ב ל  אינו מפר את החוק.  אולי הוא בעצם מרחיב את הגבולות.

לא קל יהיה לשופטים לדרג את ששת המוכשרים הללו. ייתכן אפילו שמרוב קושי יעניקו שני פרסים ראשונים?

עוד כמה ימים נדע. עד אז בואו להיכל התרבות ומי שלא יכול שיקשיב באינטרנט ולבסוף יצפה בסיום בטלויזיה. האזנה ערבה.

אורה בינור

מוסיקה קאמרית בתחרות רובינשטיין – סופשבוע של מיתרים עם פסנתר

                                                         מאת אורה בינור

שלושה נגני מיתר ישראליים:  הכנר סרגיי אוסטרובסקי, הויולן גלעד קרני והצ'לן הלל צורי הופיעו יחד עם שלושת המתחרים (מתוך שישיה) על פי סדר הופעתם מהיום הראשון. מוסיקאים נוהגים לסווג את המוסיקה הקאמרית כמדרגה הצרופה ביותר של נגינה בה מקשיבים אחד לרעהו, ויוצרים מזיגה של כמה כלים השואפים להביא לידי ביטוי עילאי את המצלול הקאמרי כפי שביטא המלחין. בתוך המערך הזה יש מקום גם לפסז'ים סולניים של כל אחד מהכלים ובודאי גם לפסנתר כשמדובר בקוורטט ובקווינטט לפסנתר. זוהי נקודת זיכוך עליונה של המוסיקה הנושקת לאינטימיות.

שלושת הפסנתרנים על פי סדר הופעתם היו פארק יאהונד מדרום קוריאה  (רביעייה של שומן),   שרה דנשפור מארה"ב (רביעייה של מוצרט)  וליו שיאוו מצרפת (רביעייה של ראוול).

מי שממש גנב הפעם את ההצגה הוא ליו הצרפתי  ברביעייה של ראוול, השופעת עידון וסוג של שלוות נפש. פורה שרוי בתחום הגוונים השקטים ואת זאת הגשים הפסנתרן ליו בצורה מושלמת למדי. הקוורטט נכתב בתקופה מאד מוקדמת והוא אופוס 15 ומאפיינת אותו כתיבה אצילית. הנושאים כאילו חמקמקים. את כל המאפיינים הללו הבליט ליו  הצרפתי! בנגינה מופלאה, בצליל שמזכיר צבעי-מים, קצת מרחף אבל עם אמירה ועם פוקוס. הוא פשוט ניגן נפלא ומרתק וגם המיתרים , שהתחממו בינתיים, היו טובים יותר משני הביצועים האחרים. כשהקהל אוהב במיוחד פסנתרן מסויים, הוא נעמד על רגליו בסוף הביצוע, מוחא כף בקצב סוער, יש כמה ששואגים ויש גם כאלה ששורקים ואין ספק שפה יש ספור אהבה והתלהבות גדולה. כך היה עם ליו החייכן.

השרה דנאשפור בחרה בקוורטט של מוצרט ק.493. לתדהמתי ולפליאתם של עוד רבים, היא נשמעה כאילו אינה שולטת בחומר, עיניה היו צמודות לתוים, אמנם יש לה טכניקה קטנה טובה מאד, אבל היא לא הצליחה לבטא כמעט שום פראזה שנגעה וריגשה . היתה לי תחושה שהיא לא ממש בביצוע אלא יותא בהכרת ובזיהוי התוים. חבל. זו היתה אכזבה. זו היתה נגינה "פלאטו" שמאום לא התרחש שם מלבד סולמות עולים ויורדים.

וידידי פארק מדרום קוריאה בחר בקוורטט של שומן. הרגשתי שהוא המנהיג של ההרכב, הוא הוביל את הביצוע, יש לו גם כריזמה וגם אמירה ועל פיו יישק דבר מוסיקלי. נגני המיתר לא היו במיטבם בביצוע הזה אבל פארק עשה את שלו. את אמנותו הפסנתרנית שמענו בעיקר בפרק האיטי החלומי שכולו הרהורי עצבות ותוגה, מלנכוליה שומנית. אני אוהדת גדולה של פארק האמן, שנושם מוסיקה , נושם נגינה ואוהב מוסיקה בכל מאודו. נפלא.

אורה בינור

ואלה שמות ששת הפסנתרנים שעוברים לשלב השלישי

                                                                            מאת אורה בינור

שישה פסנתרנים מחוננים ומוכשרים מאד נבחרו ע"י חבר השופטים לעבור לשלב השלישי. שלה זה כולל ביצוע יצירה קאמרית – רביעייה או חמישייה ולאחר מכן הם יבצעו קונצ'רטו מהתקופה הקלאסית. בשלב האחרון והגורלי בהיכל התרבות נאזין לנגינתם בביצוע קונצ'רטו גדול: רחמנינוב, פרוקופייב . כל אחד מהמתחרים בחר קונצ'רטו על פי רצונו.

והנה רשימת המתחרים העולים לשלב שלישי:*יאהונג פארק  – מדרום קוריאה, בן 18,שלומד רק בדרום קוריאה ולא יצא ממנה. אמן אמיתי.

שרה דנשפור, בת 30, מאד כשרונית ומבריקה , בין השאר, בביצועי מוסיקה של המאה ה-20 והלאה.

ליו צ'יאו, בן 19, מצרפת, ניגן את סונטת וולדשטיין של בטהובן לתפארהץ

ייבגני יונטוב,בן 28 מישראל, תלמידו של בוריס ברמן באוניברסיטת ייל. אינטלקטואל, ביצוע בלתי נשכח , בין השאר,לשתי סונטות של סקרלטי

שימון נהרינג, בן 21 מפולין, מנגן כמו פסנתרני דור הזהב.

דניאל צ'יובנו, בן 25, מרומניה, בעל יכולות מדהימות להפליג בדימיון במוצרט, בתמונות בתערוכה ובהדרנים של ג'אז. דימיון ויעולות ללא גבולות. פרפורמר עם 3 פרסים ראשונים שכבר בכיסו.

ועכשיו מעניין לראות את רשימת העוברים לשלב שלישי של השופטים הצעירים:

פלוריאן מיטראה מרומניה.

פארק מדרום קוריאה.  (משותף לשופטים)

ג'וליאן טרווליאן , בן 18, מאנגליה. כשרון גדול.ביצוע מופלא לסונטה האחרונה של בטהובן אופוס 111. צעיר עם בשלות מוסיקלית.

שימון נהרינג ,הפולני. (משותף לשופטים)

אריק לו, בן 19 מארה"ב, שהרבה מאזינים בקהל היו בעדו. ניגן מושלם !! את 24 הפרלודים של שופן.

דניאל צ'יובנו מרומניה. (משותף לשופטים).

הרמה בתחרות הזו היא מהגבוהות שיש בעולם. השופטים וגם חלק מהקהל כבר יודעים לסנן את האקרובטיקה ולהעדיף את הניצוץ האמנותי ואת הנגינה שיש בה אמירה אישית, סגנונית ופסנתרנית ללא מופעי ראווה. מעניין להיווכח שגם השופטים הצעירים, ביניהם בני 16 ו-17, מחפשים את אותו הניצוץ של פסנתרנות כמו בדור הזהב. זה משמח מאד.

שלב המוסיקה הקאמרית הוא הכי מבוקש מבחינת מכירת הכרטיסים. מי שלא דאג לכרטיסבערב שבת – לא יהיה לו שום סיכוי לשישי שבת. אין אף כרטיס למכירה!

כל אלה הן בשורות טובות מתחרות רובינשטיין.

תחרות רובינשטיין – היום השני בשלב השני: התמונה מתבהרת. זה גם היה היום של בטי אוליברו

                                                              מאת אורה בינור

היום השני נפתח בביצוע הסויטה ברה מינור של הנדל. היה זה האיטלקי שיפונה סנג'ובני בן 29 שהשאיר רושם גדול בסיבוב הראשון וכלל לא אכזב בנגינת הנדל. כל כך אמנותי, כל כך בארוקי עם  הקישוטים המסוגננים, וצליל בהיר ויפה. נגינה של אשף מוסיקת הבארוק. משם פנינו לליסט – סונטות פטררקה שאין מילה רעה לומר על הביצוע.  מאד מוסיקלי, סגנוני, הרמוניות צבעוניות ולאו דווקא הרמוניות. ממש יופי. אבל אז סנג'ובני איבד גובה. יצירתה של בטי אוליברו – זו המצטטת אינספור משפטים רומנטיים משופן, שוברט ועוד- נשמעה זוחלת לאיטה, נסחבת ומנייריסטית. סנג'ובני נחר לסיים בדון ג'ובני של ליסט. הבאסים של פסנתר הקוואי נשמעים מכוערים למדי ומי שבוחר בפסנתר הזה חייב להיזהר. היתה בביצוע תצוגה של דמויות ותמונות מדון ג'ובני המוצרטי אבל זה לא הבריק, לא ריגש. ההדרן התבסס על האריה הידועה של  פוצ'יני – איך לא – בעיבוד מתקתק כמו בסרט קולנוע. הקסם פג וכך סנג'ובני המוכשר לא עובר שלב. אבל זכרו שהוא מוכשר מאד ואף מיוחד. אך לא לפרס ראשון.

לו היה הצייר רנואר מבקר בתחרות, הוא לבטח היה מצייר את נטליה מילשטיין, בת 21, עלמה אצילית ועדינת מראה. כבר בשלב ראשון היה ברור שהיא התברכה בכשרון גדול (אמרו לי שהיא צאצאית לכנר נתן מילשטיין). כך היא ביצעה את היצירה של בטי אולברו עם המון אוירה, נכנסה פנימה ויצרה מקשה רגישה וקצת רוחנית. ביצוע יפה . הבחירה בסונטה בדו מינור של שוברט, מהמורכבות, האתגריות והקשות לפרשנות ולפיענוח לא עשתה חסד לנטליה. היו הרבה פרטים יפים ואציליים בעיקר בפרק האיטי והסיום המהיר והקליל היה אמנם מוצלח אך ככלל כדי לרדת לעומקה של הסונטה יש להיות בשל, מנוסה בתלאות החיים, ולהביע את פניו הרבות של שוברט.

הפסנתרן צ'יאו ליו, זה שלובש חולצה בצבע בורדו, בן 19 בלבד אבל – משדר בנגינה בגרות ובשלות שאיננו יודעים מנין זה בא אבל זה חי וקיים. לבצעאת סונטת וולדשטיין כך, מצלילים חרישיים ועד לבניית קתדרלה ענקית ומסוגננת זו חוויה משמעותית שזכינו לה. כל התוכנית שלו היתה מקורית וייחודית. הוא בחר למשל ביצירת ג'אז של קפוסטין (?) שהיתה נהדרת במקצבים, בגוונים, בצליל היפה  והאירה את האולם ואת הבמה בזרקור של חיוך ונועם. מאיר אוזניים ועיניים. גם הוא ניגן את אוליברו – כן זה היה היום של בטי אוליברו – בצורה מתונה, פחות מרגש מפארק הטאיווני, ואז סיים ברפסודיה ספרדית של ליסט (גם לא הולך הפעם בלי ליסט) בביצוע שובה לב. ליו הצעיר הוא בהחלט אמן שעתידו לפניו ת עם אמירה מוסיקלית אמנותית ויהיה טוב לפגוש אותו בשלב שלישי.

עוד בלט מאד האנגלי הצעיר ג'וליאן טרבליאן, רק בן 18, שמפגין בשלות ובגרות ונגינה אמנותית מופלאה. הסקרצו ה-4 היה רומנטי אך לא משתפך, אלבורדו דל גרציוזו של ראוול היה ממש מבריק עם הרבה אופי, והסונטה האחרונה אופוס 111 של בטהובן היתה ברמה גבוהה שלא משאירה מישאלות. פשוט נהדר. ג'וליאן מכור לשתיית מים לפני כל נגינת יצירה והוא מחזיק את הבקבוק לצידו. אני מציעה לו להשאיר את הבקבוק מאחורי הקלעים ולצאת לשם כדי ללגום מים טהורים מארץ ישראל. סיכוי רב לפגוש אותו בסיבוב השלישי. מוכשר ביותר.

וואי יון הפסנתרנית התאמתה עם אחד האתגרים הקשים בפסנתר: ביצוע של הסונטה "האמר קלוויר"  (1818) שלא רק אורכה אלא גם תוכנה מהווה אתגר נפשי, תוכני, רגשי וטכני. אומרים עליה שהיא ארוכה כמו סימפוניה ומבריקה וקשה כמו קונצ'רטו. הכי מוצלח היה הפרק האיטי ששם הצליל שלה היה יותר חם ויותר רך, הביטוי היה יותר רגשי ורומנטי מאופק, ואילו הפוגה בסוף היא מהקשות שיש. מוטיבים שלה מבשרים את העידן הרומנטי שיש בו הרמוניות ודיסהרמוניות,אסימטריות ומורכבות נפשית שהיתה מנת חלקו של בטהובן. זה היה סיכון לבחור ביצירה הזו ולטעמי זה גם היה סיכול. לא חושבת שניפגש בשלב הבא. אבל שוב, יש כאן הרבה כשרון ויכולת. כדאי לה לעבוד על צליל פחות נקשני ויותר חם.

ועכשיו הגיע תורו של הכשרון הישראלי הגדול. יבגני יונטוב בן 28 פצח בנגינה מרשימה ביותרשל הסונטה של דורמן. באמת הפך אותה לקטע רב-רושם, גרנדיוזי כזה. בין שני פרקי היצירה יבגני עצר ו"התכונן" , אולי מתוך עודף זהירות, לפרק הבא אך בכך קטע את הרצף ואת הקשר של המאזין איתו ועם היצירה. כדאי לוותר על זה. הקשר חשוב. מזמן לא שמעתי ביצוע כל כך מבריק ובלתי נשכח של שתי הסונטות של סקרלטי. נפלא! גם את הסקרצו ה-4  של שופן הוא ניגן כגדולי השופניסטים. והפרורוקופייב סונטה 6, היה מבריק ומחשמל. כה אשמח לפגישתנו בשלב שלישי.

מילה על מלחמת הפסנתרים. בתחרות זו מותר לפסנתרן להחליף את הפסנתר שבחר בשלב ראשון ולנגן על אחר בשלב שני ואחר כך גם בשלישי. הליברליות הזו טובה ויפה אך מסתבר שבעידן דור ה-y, שבו השיווק הוא עניין חיוני ולעיתים אגרסיבי ומעט תוקפני, מתרחשים מאבקים גם מאחורי הקלעים של התחרות. אנשי השיווק של פסנתר הפציולי, שכובש את מקומו בשוק, פונים למתחרים באופן די החלטי (ואף יותר) ומשכנעים אותם לנסות את הכלי. היו אפילו שמועות שכל מיני הבטחות כורוכות בכך.  נוכחנו שבאמת כמה פסנתרנים ניגנו בשלב השני בפציולי לעומת הסטנווי בשלב ראשון. והיו כמה שבחרו בקוואי. מכל מקום, ראוי לשמור על טוהר המידות גם בנושא זה ולא נאה ל"עבוד" על המתחרים שנמצאים במתח עצום ועצביהם רגישים.

כדאי לציין שהתוכניות הפעם, הרבה יותר מגוונות, אמנם ליסט הינו סוס התחרות שלקח את המקום של רחמנינוב, אבל יש יותר ביצועי מוסיקה עכשווית וכשהביצועים מעולים, הקהל מגיב לטובה ולא נרתע. גם פרוקופייב הפך לסוס תחרות רובינשטיין.

ולבסוף מילה טובה, לא תאמינו למי: כל מיני אנשים בקהל אמרו שהפעם המזנון של המוזיאון עובד ממש יפה, שהקהל למד לעמוד בתור, שהשרות מהיר והכל מתנהל ביעילות. זה חשוב, כי כשמבלים באולם הקונצרטים משעה 14.00 עד 22.30, עם הפסקות קצרות, אז קפה, כריך, מרק ועוגה זה תנאי חיוני לעמוד במשימת ההקשבה בריכוז.

היום (חמישי) מסתיים השלב השני. זכרו את השמות פארק, פלוריאן , טרווליאן, ליו, אולי יונטוב והיום נוסיף עוד . אני מהמרת גם על צ'יובנו דניאל . יהיה שמח בתחרות רובינשטיין. בסופשבוע נשמע מוסיקה קאמרית ואז לביצועי הקונצ'רטי. כמעט הכל צפוי והרשות נתונה!

,

השלב השני בתחרות רובינשטיין – אין הפתעות מרעישות

                                                              מאת אורה בינור

שישה עשר המתחרים שעלו לשלב השני נבחרו בקפידה אך לא היו הפתעות, קהל הגרופיז הקבוע (כן, יש דבר כזה בתחרות) לא הביע כעס אף לא תסכול. הבחירה התאימה כמעט לחלוטין גם לרשימה שלי. מעניין מאד היה גם להשוות את בחירת חבר השופטים המקצועי לבחירת חבר השופטים הצעירים. התברר שהיתה התאמה רבה. הצעירים בחרו בתומר גבירצמן הישראלי  ואילו המבוגרים העבירו את הישראלי ייבגני יונטוב. בעת ההכרזה הוענק לתומר גבירצמן מענק כספי כשי ניחומים והערכה.

בשעות הצהריים של יום העצמאות, כאשר המוני ישראל יצא עם המנגלים  לפארקים וליערות, התקבצו כ-800 אוהבי מוסיקה ואוהדי תחרויות באולם המוזיאון שהתמלא במשך החג עד אפס מקום. מראה משמח מאד. המשימה לנגן בתחרות היא כמובן קשה מנשוא, דורשת שליטה בעצבים ובהתרגשות ואף בחרדות  בשלב השני מנגנים קרוב ל-55 דקות של מבחר יצירות ודרושות לכך המון אנרגיות רוחניות ופיזיות כאחד. כדאי לציין שגם להאזין ל-8 רסיטלים זו משימה שדורשת אהבה גדולה למוסיקה, ריכוז ועירנות. אלו ימים ארוכים (מסתיימים קרוב ל-11 בלילה) של טירוף חושים פסנתרני. וכל הזמן מודדים מי עולה ומי ירד, מי מחשמל ומי לא כל כך.

מבין שמונת המתחרים של שלב שני ביומו הראשון, התלהבתי מאד מהפסנתרן הרומני פלוריאן מיטראן, בן 27, שכבר מצליליו הראשונים בסונטה בלה מינור של שוברט היה ברור שהנה חוזר לבמה פסנתרן של רגש, של צליל פסנתרני ושירתי, ששר את שוברט ומנגן אחר כך את הסונטה בסי מינור של ליסט כמו שפסנתרנים גדולים מנגנים וניגנו פעם. פלוריאן הביא לבמה תחושה של פסנתרני דור הזהב. כאילו בא מפלנטה קודמת שקצת נשכחה  על הבמה. מישהו אמר לי: "פתאום הרגשתי . היו רגשות במוסיקה". פלוריאן הוא אמן, אפילו משורר של מלודיות, בלי ראוותנות, והסונטה של ליסט אינה גאלופ של נקישות לא מרוסנות. הוא החזיר את השירתיות אף את רגשות העצבות בשוברט, ואת ההרהורים לאחר שאלה נלקחו מאתנו לטובת ריצות אמוק נערצות ככל שיהיו אך לא מעבר לזאת. הוא מועמד לשלב שלישי.

ואז עלה לבמה ידידי מדרום קוריאה, ז'אהונג פארק, עוד פסנתרן שמרגיש, שמשתתף ומביע פיוט, שמנגן בצליל לירי, שחש עצבות מחד ושמחה מאידך, ונעלמה הקשיחות מהמקלדת. מגיע לו ,לטעמי, פרס על ביצוע הסונטה ה-6 של פרוקופייב שזכתה לחיים מוסיקליים מופלאים. עוד פרס מגיע לו על ביצוע היצירה הישראלית  של בטי אוליברו. יצירה זו מביאה ציטוטים רבים של נושאים מיצירות ידועות מאד, כמו מזורקה של שופן וכדומה. כולם מכירים את הציטוטים.היצירה קצת דורכת במקום בין ציטוט אחד למישנהו. פארק, בניגוד לביצועים אחרים של היצירה, הדגיש דווקא את פסקות הקישור של בטי אוליברו ובכך שידרג באופן משמעותי את היצירה. כל מה שפארק ניגן ראוי לעלות לשלב השלישי. הקוריאני הזה אוהב מוסיקה בכל נשמתו ושומעים את זה. הוא לא משתתף במפגן, הוא אומנותי ורגיש מאד לגוונים, למוטיבים, להרמוניות ולצליל. והוא היחיד שלא "עבר" בג'וליארד ולא למד אצל קפלינסקי או סרגיי בביאן. או מישהו אחר. יופי. הוא שופע כשרון.

אגב, תוך כדי האזנה גם ליצירתו המצויינת של אבנר דורמן, שרובה קצביות סוערת אבל עם כיוון וכוונה,עלה בדעתי שלתחרות הבאה יהיה מעניין לשמוע יצירות של מלחינים צעירים, כשם שגיל המתחרים היה הפעם צעיר למדי. זה הרי עולם של צעירים, אז תנו צ'אנס גם למלחינים צעירים ותאתגרו אותם בכתיבה לתחרות רובינשטיין.

עוד התלהבתי משרה דנשפור שניגנה  (האחרונה אתמול) את יצירתו של אבנר דורמן בפרשנות הכי מרתקת ששמענו עד כה. הכשרון שלה בולט בביצוע יצירות עכשוויות אך לא רק. נגינתה את הסונטה של היידן בפה מג'ור היתה מהפנטת. איזו טכניקה קטנה מוצרטית זורמת ומצלצלת כפנינים ואיזה פרק שני חלומי, אגדי ובכל זאת קלאסי. וביום מלא שמחה כמו שהיידן היה, איש שמח וטוב לב. מועמדת רצינית לעלות לשלב שלישי.

הצרפתי גספריאן הרשים בעיקר ביצירות של דורמן ופרוקופייב. הסונטה של שומן היתה במהירות שיא,כמעט בטרוף. מה ששומעים זה בליל של צלילים וריצותממעורפלות על המקלדת. בנגינה כזו הצליל לא רומנטי אלא נוקשה וגם סונטת וולדשטיין של בטהובן "סבלה" מאותן תכונות. ובכלל, הפסנתרנים ברובם מבליטים בצורה מכוונת את הבאסים אבל בצליל דופקני ולא מאוזן ביחס ללאלט ולסופרן. זה סוער, זה עושה רושם רגעי, אבל זה לא ממש נחוץ. בודאי לא על חשבון יפי הצליל.

בתוך ים הוירטואוזיות והאקרובטיקה המדהימה, שכולם התברכו בה, והזריזות הזו מעוררת השתאות – בכל זאת כששומעים פתאום פרק שוברטיאני או היידן או שופן עם הבעה אמנותית ומוסיקלית – נדלק הניצוץ שאותו אנחנו מחפשים גם בשלב השני.

אורה בינור