ביקורות

מאסטרו זובין מהטה ומאסטרו להב שני בחיוך הדדי

"זו לי הפעם הראשונה , במשך הרבה שנים, שנעדרתי זמן כה רב מניצוח על הפילהרמונית" בדברים אלו פתח מאסטרו זובין מהטה את מסיבת העיתונאים לכבוד פתיחת העונה ה-83 של תזמורת. במסיבת העיתונאים נכחו מאסטרו מהטה, המזכ"ל אבי שושני, מאסטרו להב שני שמונה למנהל הבא של התזמורת ,יואל עבאדי יו"ר ההנהלה וכן עיתונאים, כתבי טלויזיה והמון צלמים ומצלמות.

מאסטרו מהטה , קצת חיוור אך חייכן ומלא רוח חיובית ואוהדת, לאחר שעבר סדרת טיפולים מיוחדים שרפאו אותו לשמחת כולם. "הורדתי 20 ק"ג והעליתי כבר 10" הוא מספר ומוסיף, אני עכשיו בריא ובעיקר שמח להיות כאן. התזמורת היתה חסרה לי מאד, מאד, ודיברתי עם אבי שושני בטלפון אבל זה לא אותו דבר, זה לא כמו להיות כאן".

ליד מהטה ישב המאסטרו הצעיר, בן 29, להב שני שאף מבלי לגלוש לכינויים יחצניים הוא בהחלט כשרון גדול עם ניצוצות. הוא כבר בצמרת וזוכה לשבחים רבים. מי שסלל ללהב את הדרך לראשונה ובהתחלה היה זובין מהטה שחיפש לעצמו יורש, כזה שגם התזמורת תאהב לעבוד אתו.תענוג לראות את המאסטרו הגדול בדמות סוג של אבא תומך ומפרגן למאסטרו הצעיר. מראה נדיר בסצנת המוסיקה העולמית.  הוא פנה ללהב ואמר לו "תגיד עכשיו אתה  כמה אתה מתרגש לבוא לתזמורת".

"אני מתרגש מאד להיות כאן אתך" אמר להב למהטה והוסיף "זה מחזיר אותי לתמיכה שנתת לי כשלקחת אותי לסיור של התזמורת . ההכרזה על המינוי שלי היתה לפני כמה חודשים אבל ההתרגשות לא עוברת. התחושה של להיות עם המש]פחה – חלק מהנגנים גידלו אותי ועם אחרים גדלתי-. קשה לעבור מתזמורת לתזמורת ואם אינך מבין ומכיר את מה שניצב מולך – זה קשה. כאן בפילהרמונית, יש לי הכרות אישית. אני מכיר את כלהשמות. נדיר למנצח להתחיל את תפקידו מהמקום הזה".

בשנת 2010 מהטה הזמין את להב שני להצטרף לסיור הפילהרמונית ולהיות נגן באס ולנגן ב"פטרושקה" של סטרוינסקי את תפקיד הפסנתר. זה היה סוג של אודיציה. מהטה החליט גם להעניק ללהב את ניסיון הניצוח הראשון שלו, בעודו "ירוק" עדיין ורק תלמיד לניצוח, והעלה אותו לבמת המנצחים בדרום קוריאה. "אני מודה למהטה על האמון הזה שנתן לי". מהטה הבהיר בהקשר הזה "חשוב שהמופיעים עם התזמורת יצליחו. הצלחתם היא הצלחתנו". מהטה סבור שהעונה מצויינת. הוא ינצח כמתוכנן ויסיים בבצוע הרקויאם של ורדי – יצירה עליה ניצח גם לפני 50 שנה בבית לחם. אז תדי קולק אמר לו "אם יהיו יריות אל תברח כי זה יעורר פאניקה" ובאמת לא ברחתי. כך מהטה שלא ברח 50 עונות תמימות והיה האבא וראש השבט והגורו של התזמורת הפילהרמונית הישראלית. אין עוד מנצח שעשה הסטוריה ארוכת ימים עם קשר נפשי הדוק  כזה.

*פסטיבל לאונרד ברנשטיין

במסיבת העיתונאים הזו, אבי שושני הציג לראשונה את תוכנית הפסטיבל שמקדישה הפילהרמונית לציון 100 שנה ללאונרד ברנשטיין, שהיה אהוב מאד על התזמורת ועל הקהל.

תחילה יבצעו את "קדיש" שלני ברנשטיין כתב לפילהרמונית. בזמנו הופיעה חנה רובינא בתפקיד הקריינות. ההקלטה המקורית נמצאה בספריית רשות השידור, רגע לפני שהכל ייסגר ויעלם שם. יהיו גם 2 סרטים על לני הקשורים בשלוש התזמורות שאהב בישראל, וינה וניו יורק. קונצרט אחר יראה פנים אחרות ובצוע של "קנדיד" עם צוות אמריקאי בשיתוף זמרים ישראלים. יהיה ערב להיטים של ברנשטיין בניצוח ירון גוטפריד. וערב יצירות קאמריות לקלרינט וחליל. תיהייה גם הרצאה מודגמת שתציג את לני כחלק מהמכלול של מלחליני ברודווי בשנות ה-60 בחבורת קול פורטר, ארווין ברלין ועוד. ולבסוף יציגו את ברנשטיין בראי הפילהרמונית – קטעי וידאו, מכתבים זכרונות ועוד.

זובין מהטה הגיב בחיוך רחב "אוהו זה פסטיבל ארוך מאד"  והמשיך "לני היה אהוב מאד והוא אהב מאד את התזמורת".

 

 

 

הפסטיבל הבינלאומי ה-21 למוסיקה קאמרית ירושלים 2018 מאת : אורה בינור

והפעם תגליות – פסטיבל שתוכניות הקונצרטים שלו נעות בין הקלסיקה המוכרת והפופלרית לבין המודרניזם וההפתעות. אולם ימק"א , 4-8 בספטמבר

בעשרים השנים שחלפו , עם אותות הסתיו הראשונים, לבש אולם ימק"א חג. נכון שהפסטיבל החל באולם החאן אך עיקר הפעילות עברה לימק"א, שנעשו בו כמה שינויים לטובת באי הפסטיבל ולטובת הנגנים. כולם הרויחו מהפסטיבל הזה.  בראש ובראשונה הקהל הנאמן שמוסיקה קאמרית במיטבה היא מקור של חוויה רוחנית ואפילו התעלות.  גם לנגנים הנפלאים יש תמיד חוויה שאינה קשורה בתשלום, כי הם באים בשמחה ובהתנדבות ומקבלים מלון, כרטיס טיסה , במה וקהל שמפרגן בגדול. וניתנת להם לעיתים גם מקפצה לעידוד הקריירה הסולנית. גם הקומפלקס היפהפה של ימק"א פיתח את המסעדה ואת המלון והפסיכולוג גבי שפלר, גרופי מוכר של מוסיקה קאמרית, החל לנגן בפעמונים שבמגדל להודיע על פתיחת הקונצרט. וכך, ירושלים ידעה פריחה מוסיקלית. מפגש ענקים.

הפסטיבל הקרוב קצר יותר מפאת ההתנגשות עם חג ראש השנה ואולי גם מתוך שיקול שגם בארבעה או חמישה ימים, שבהם הקונצרטים ארוכים יותר מהמקובל במשך העונה, יעניק המפגש הקאמרי את אותן החוויות שהוגשו בזמן ארוך יותר.

אלנה בשקירובה (בארנבוים) המייסדת והנהלת ,הגתה הפעם תוכנית מגוונת שבה יש ערוב ומיזוג של יצירות מוכרות ויצירות חדשות, שאותן יגלה הקהל וירחיב את האופק הקאמרי שלו. "כל אחד מהקונצרטים מהווה רעיון ייחודי" אומרת בשקירובה "ובתוך זאת איזון בין המוכר ללא מוכר".

הנה כמה דוגמאות ללא מוכר: לראשונה  נשמע חמישה שירים ביידיש  (!) לקול ולרביעיית  מיתרים מאת המלחין לאוניד דסיאטניקוב (נ.1955) שהלחין את המוסיקה לסרט "השבוי" בבימוי אלכסי אוצ'יטל 2008 (על-פי ספרו של ולדימיר מקאנון 'השבוי מן הקווקזים').  היוזמה לבצוע היא של הרביעייה הירושלמית ולביצוע הקולי נבחרה הילה בג'יו, הזמרת המופלאה הישראלית שלנו. יידיש בפסטיבל מוסיקה קאמרית זה יופי של חידוש. מסקרן.

ברוסיה (ובעוד ארצות) הושפעו מלחינים מסדרת הפרלודים והפוגות של באך לצ'מבלו. קלוד דביסי הלחין פרלודים לפסנתר, שופן גם הוא התלהב מהמודל והלחין סדרה,שוסטקוביץ' כתב פרלודים. וגם חברו וידידו המלחין מצ'יסלב ויינברג, שמרבית כתביו נמצאים אצל אלמנתו בתל אביב. הכנר הדגול גדעון קרמר יבצע 24 פרלודים  "לזמן האבוד"  והביצוע ילווה במיצג וידאו.

מן היצירות המוכרות נוכל לציין את הטריו ה-2 של שוסטקוביץ'  ושירים ללא מילים של מנדלסון (אוסף פנינים לפסנתר) שיבצעו יפים ברונפמן ואלנה בשקירובה.

בהמשך תינתן תשומת לב למספר כלי נשיפה: שלישיית הקרן של ברהמס, דביסי לקלרינט, צ'ארלס לפלר לאבוב, מוצרט לבסון ולצ'לו, בריטן לאבוב, וגם יצירות מיוחדות ונדירות כמו מוסיקת לילה זעירה של…לואיג'י דלפיקולה האיטלקי, וגם מוצרט, וחמישייה של אלגר (המחבר של הקונצ'רטו לצ'לו) שירים של שומן, שירי שוליה נודד  ושירי ריקארט של מאהלר, 14 תאורי גשם של הנס אייזלר (שעל שמו האקדמיה למוסיקה בברלין) ועוד.  בין המבצעים המצויינים גם הזמרת דורותיאה רושמן, הבריטון גיולה אורנדט, רביעיית מודיליאני הצרפתית , בטהובן רק פעם אחת בטריו מיתרים,ועוד. ולסיום, כמיטב המסורת בפסטיבל – השמינייה של מנדלסון.

מסע תגליות מרתק להרחבת האופק הקאמרי. שווה ביותר.

 

 

 

 

אהבתם של דידו ואינאס מאת אורה בינור

האופרה הישראלית מעלה את "דידו ואינאס" מאת הנרי פרסל, בבימוי , כוריאוגרפיה ועיצוב של ססיל רוסה וז'וליאן לובק, מנגנת תזמורת בארוקדה, שרה מקהלת האופרה, מנצח איתן שמייסר מאת אורה בינור

פרסל חיבר את האופרה עבור טקס סיום של בית ספר לבנות בברובע צ'לסי בלונדון. זה מסביר את העובדה שהאופרה קצרה בהשוואה לאופרות אחרות מתקופה מאוחרת יותר. הספור , שכתב המשורר החשוב נחום טייט, מבוסס על האינאס של ורגיליוס עם רקע מיתולוגי.

ההפקה הזו מדגישה את הפן המיתולוגי בצורה מופלאה. למעשה, מהרגע הראשון אנחנו מוכנסים לעולם אגדי מיתולוגי שביסודו בנוי על ים כחול, סלעים, נימפות, ובאויר מרחפת ההשקפה שהגורל נקבע מראש ומוטב לא להפר את מצוות האלים. התלבושות הצבעוניות של המלכה דידו, הנסיך אינאס, בלינדה ושאר המשתתפים נהדרות, הולמות את הדימוי המיתולוגי בצבעים עזים. עד כאן ניתן היה למצוא גם בהפקות אחרות. הייחוד המרתק הוא של שיתוף אקרובטים (ישראלים) כיצורים החיים בעיקר בים וגם ביבשה, ויוצרים אוירה ארכאית, קדומה, מהטבע ומימים רחוקים בעבר. הנימפות יורדות מלמעלה כשחציין סנפירים וחציין בנות אנוש. ההמחשה הזו יוצרת בסיס נהדר לשירה הבארוקית ולנגינה הנפלאה של תזמורת בארוקדה . גם התפאורה והיצירה של בעלי חיים מרבי רגליים, זוחלים ומעופפים יוצרת תנועה ומהווה אינטרמצי בין קטעי הספור. קטעי הביניים שהוסיפו מבוצעים גם בנגינת צ'מבלו ומיתרים, בחליל קלרינט ושאר כלי התקופה ואני שמחה לברך את כו הנגנים הישראלים הללו שמגישים ביצועים יפהפיים. גאווה ושמחה.  פעם בעבר היינו נוסעים ליבשות אחרות באירופה כדי לחוות ערב כזה, עשוי בצורה כל כך מקצועית ושלמה, כמו שניתן למצוא בפסטיבלים המתמחים בבארוק וברנסנס. אז הנה , בשורה לאוהבי המוסיקה: כבר לא צריך לטוס רחוק. פשוט תיכנסו לאופרה הישראלית משך אחד מהערבים בימים הקרובים ותצפו ב"דידו ואינאס". וכמה מילים חמות לזמרים ולזמרות. ענת צ'רני -דידו- הגישה שתי אריות בשירה יפהפיה. האתגר לשיר את אריית הסיום לפני שהיא בוחרת למות אינו אתגר פשוט עם עשרות הקלטות טובות ביוטיוב אבל ענת ריגשה בדרכה שלה. בלינדה היתה מצויינת. גם בתפקידים קטנים כמו אישה שניה שמענו לטובה את מורן אבולוף. גיא מנהיים כבש את כולנו כמכשף. יניב ד'אור אמנם שר מאחורי הקלעים כיהוא בתפקיד"רוח" אבל הבהיק והבריק בקול טהור. רק אינאס היה קצת חיוור, אולי מוכה פחד מדרישת האלים לוותר על אהבתו החדשה. מקהלת האופרה היתה ממש ממש מצויינת והרעיוןלשיר למטה ליד הנגנים היה מוצלח. ולבסוף המנצח איתן שמייסר הוביל את כל המערכת הזו בהמון המון רגישות, הרבה מוסיקליות ואני דווקא אהבתי את המלודיות הארוכות כגלי הים לעומת הקטעים שבהם השירה "יושבת" על מנגינת בס החוזרת  על עצמה.

המסך יורד על האגדה, על העבר ואנחנו עוברים ביציאה חדה למציאות אבל עברנו חוויה נהדרת, הישג מעולה ומוצלח מאד לאופרה הישראלית, לזמרים ולנגנים הישראלים, ופשוט 75 דקות של עשיית אופרה יפהפיה במיטבה.

 

 

 

אוסף של חוויות מוסיקליות בקונצרט אחד בפילהרמונית

הפילהרמונית בניצוח איבן פישר, עם הפסנתרן דניל טריפונוב, מיצירות חיים פרמונט, שומן ומאהלר, היכל התרבות 24.3.18

זה היה אחד הקונצרטים שציפיתי להם בעניין  רב. את הניצוח והיכולות של איבן פישר אני מעריכה מזה שנים. לאחרונה שמעתי אותו בברצלונה, מנצח על תזמורת הפסטיבלים בודפשט שלו, ותחת שרביטו הסימפוניה ה-7 של מאהלר היתה חוויה שיצאתי ממנה המומה ומרוגשת. כך גם הקהל שלא קם מהכסא דקות ארוכות. למרבה שמחתי גם בהיכל התרבות התרחשה חוויה אדירה בסימפוניה ה-1 של מאהלר. נכון שהפילהרמונית ניגנה אותו עשרות רבות של פעמים, אם כי יש לקחת בחשבון שאותם נגנים שעלו מרוסיה הם היום פנסיונרים ברובם ובמקומם יש לשמחתנו נגנים צעירים (ישראלים רבים) שמנגנים נהדר. לכן, עבורם הסימפוניה היא לא הביצוע העשירי.

אז מה היה שם שיצר את ההתרחשות החווייתית ?  פישר הוביל את המאהלר הזה לצמיחה של היקום כולו, מצפצוף ציפור ועד לסער וגעש גדול, מעין "פיצוץ". בפרק השלישי, למשל, זה הנוהגים לכנותו חסידי,הוא נקט בבטמפו איטי, בתנועות יד שמאל המזכירות תנועת תחינה יהודית, וכל הפרשנות הזו היתה ג'סטה מוסיקלית מרגשת. כל כלי שנוסף בנעימה הצטרף בפעמות הקצב המדוייקות בלי לגלוש למתיקות .סיום הסימפוניה היה אנרגטי, המפץ הגדול , שהזכיר אולי לבה רותחת המתפרצת מהר געש. מאהלר מחזיר לתוך זה את ציוץ הציפור, קטע פוגטו כמיטב המסורת וסיום אדיר שהרעיד את האולם. 7 קרנות עמדו וניגנו, הביטו בחצוצרות ובטרומבונים והיתה תחושה שכל היקום עובר טרנספומציה. אם זו לא חוויה מאהלרית – אז מה כן חוויה? פישר הוא מנצח מעמיק, צנוע בעומדו על הבמה, מאופק בשפת הגוף האסתטית שלו, ובעל חוש מוסיקליות מליגת העל שיש בימינו. אין אצל בניצוח אף מוטיב שאינו מקבל משמעות ראויה, גדולה כקטנה. הוא מטפל בניואנסים עד כלות.הפילהרמונית רקעה ארוכות ברגליים כאות הערכה לבסיום הקונצרט.

 

את דניל טריפונוב אנו מכירים מתחרות רובינשטיין, שם הוא היה "המשורר " ו "הפייטן" אבל לא רק. הוא היה והינו פסנתרן בעל יכולות אדירות ומרתקות.לכל מי שעוקב אחריו, ידוע שהוא עושה כיום קריירה ענקית, מנגן ברחבי הגלובוס המוסיקלי הן בקונצרטים עם תזמורות והן ברסיטלים. תוך כדי נגינתו בקונצ'רטו של שומן, חשבתי לתומי שאולי הוא קצת עייף. יש מאות ביצועים לקונצ'רטו זה, ששומן החל לכתוב אותו כפנטסיה ורק מאוחר יותר הפכן לקונצ'רטו. ביצוע הבכורה היה ב 1845 והפסנתרנית היתה – איך לא – קלרה וויק שומן, אהבתו ואשתו של רוברט.

הקונצ'רטו שופע ליריות, ואת זאת טריפונוב הביא לאוזנינו במלוא הריגוש.הקונצ'רטו הזה אינו נושא דגל הוירטואוזיות.  הוא באמת בעל אופי של פנטסיה. הוא נפתח בהצהרה של אקורדים יורדים ומיד אחריהם טריפונוב העניק תחושת רוגע מתונה, בטמפו מתון, שבתוכם היו גלי התפרצות . המעברים של טריפונוב היו תמיד רכים וחלקים, גלשו אחד לשני. הדיאלוג בין הפסנתר לקלרינט ולאבוב באמצע הפרק הראשון היה מרגש ומושלם. בפרק השני טריפונוב הביע סוג של תמימות, כמו משחק ילדים שרצים ממקום למקום (הזכיר תמונות מהילדות) ובמעבר לסיום הצליל היה אנרגטי, קצבי, טמפרמנט של שומן במלואו, והסיום בוצע בקרשנדו גדול. איבן פישר הקשיב לפסנתר, לא רק חיכה לכניסות שיהיו בזמן. לכל אורך הקונצ'רטו פישר הלך עקב בצד אגודל לפסנתרן הפייטן שאולי היה קצת עייף וקצת מתוח אבל נגינתו היתה עילאית. זה היה שומן מופנם.יש היאמרו קצת רומנטי כשופן,  זה היה שומן טריפונובי. קצת מחוץ לקופסא. אהבתי.

הקונצרט נפתח בבצוע "תרועת פרידה" שחיים פרמונט הלחין לכבוד המנצח סטנלי ספרברשסיים בשנת 2000 את עבודתו בתזמורת חיפה. פרמונט התייחס לרגש הסיום של תקופה ולעתיד הצופן בחובו דברים חדשים. זו אינה יצירה מהפכנית, פרמונט מלודיסט בחסד עליון, וגם כאן הוא ביטא באופן מלודי מתון נעימות זורמות וקליטות. הקהל הגיב באהדה רבה, לתרועות החצוצרנים, הטרומבונים . אהבתי במיוחד את הגלישה של תרועות שמחה למלודיות מלנכוליות וחזרה לתרועה. יופי של יצירה.

 

 

 

 

 

 

שטראוס כבש את אוזן הקהל

התזמורת הפילהרמונית בניצוח מנפרד הונק עם הסולן, זמר הבריטון מנואל ולזר, מיצירות היידן, מאהלר וריכרד שטראוס

 

מי היה מאמין שהמוסיקה של ריכרד שטראוס – דווקא היא תכבוש את המאזינים ה-די שמרניים של הפילהרמונית?

היצירה היא תמצית סימפונית של האופרה "אלקטרה" מאת ריכרד שטראוס .רק הקטעים הסימפוניים ללא שירת זמרים. זו משולבת בקטעים התזמורתיים. הפילהרמונית היתה גדולת ממדים אם כי לא כללה את מאה ועשרה הנגנים ששטראוס ביקש לביצוע.  המנצח מנפרד הונק החל את דרכו ככנר וויולן בפילהרמונית הוינאית, ואז השתתף בביצוע "אלקטרה" בניצוח קלאודיו אבאדו. עוצמת הצלילים , העושר בתזמור, האנרגיה והעוצמות הלהיבו אותו והוא החליט ליצור דרמה סימפונית. לשם כך פנה מלחין תומאש אילה והרעיון לבש עור וגידים והיצירה יצאה בדפוס. הספור  לתזכורת: אלקטרה, בתם של אגממנון, וקליטמנסטרה חיה עם אחותה בארמון של האמא שלה. שם נמצא המאהב של האם. הוא רצח את האב, את אגממנון. אלקטרה הכעוסה מסרבת להכיר בהם כשליטים לאחר מות אביה. לפתע מופיע האחיה שחשבו שהוא מת והוא מבקש לנקום את דם האב. הוא הורג את האם ואת מאהבה. אלקטרה ניטרפת ויוצאת במחול מוטרף ואקסטזי אל מותה.

"זה היה פיצוץ" אמרה לי אחת המאזינות , שוחרת תרבות ומוסיקה והתכוונה לפיצוץ חיובי. שלושים ושלוש דקות של גושי צליל בעוצמות שחלקן על גבול סף השמיעה, כמעט כנהוג בסגנון טכנו, מוסיקה שלעיתים אינה מנעימה ולא רכה כלל וכלל. והקהל היה מרותק. בניצוח של מנפרד הונק גילינו פן שונה מזה שהיה ביצירות היידן ומאהלר. ב"אלקטרה" המנצח הונק היה מלא ביטוי, בגישה אישית יותר, מעורבת יותר, בשפת גוף עם תנועות גדולות ומבטאות התלהבות וקירבה נפשית למוסיקה. זה היה בהחלט מחשמל. הקהל נשאר ישוב דקות ארוכות והריע בעוצמות. עברה עליהם חוויה מחשמלת וזה היה בהחלט מרגש. גם התזמורת רקעה ברגליה למנצח בהתלהבות גלויה.

 ימוכרחים לציין את הברק המרשים של החצוצרות, הטרומבונים ואף את קטע הסולו של הכנר הראשון דויד רדז'ינסקי. היתה שמועה שהונק היה אחד המועמדים לתפקיד המנהל המוסיקלי אך לטעמי, הבחירה שנעשתה  בלהב שני הינה מבורכת , טובה וחכמה.

היצירה שפתחה את הערב היא הסימפוניה מס' 100 "הצבאית" של היידן. לכלי המיתר היה צליל מעודן וחם ואף הנשפנים למיניהם ניגנו ממש יפה. בסוף, בקטע הצבאי פסעו נגנים (מצילתיים, משולש ותוף) מסוף האולם לבמה וזה היה גימיק משעשע ואף מיותר.

השירים של מאהלר על מות ילדים עוררו ציפייה רבה שכן היא אחד הביטויים הטראגיים ביותר שנכתבו על הנושא של מות ילדים. את הטקסט חיבר המשורר פרידריך ריקרט לאחר ששניים מילדיו מתו ממחלות שאז לא היה להן מרפה. מאהלר הלחין אותם עוד לפני נישואיו לאלמה כך שהם לא נכתבו על רקע מותה של בתו. אמנם אלמה שאלה אותו למה הוא עוסק במות הזה אך לא בקשר משפחתי ישיר. בתו של מאהלר נפטרה כמה שנים מאוחר יותר. אוסף השירים הזה הוא תמצית הכאב והאובסן. התזמור של מאהלר והמלודיות הן כה אנושיות וכה עצובות שקשה להעביר את הטרגיות הזו במילים. זמר הבריטון מנואל ולזר קפץ לתפקיד במקומו של מתיאס גרנה שביטל. הבריטון שלו חם ויפה אך התרשמתי שהנפח של קולו לא היה גדול דיו בעיקר בשיר הטראגי ביותר "בזו הרוח, בסער זה החוצה לצאת לילדי לא ארשה". כאן היתה ציפייה לשיא של כאב, שיא של ביטוי, לקול נסער ולהבעה של זעזוע נפשי עמוק ומטלטל.. ולזר שר יפה אך עדיין בריחוק מסויים.

 

 

 

 

 

 

הפסטיבל הבינלאומי למוסיקה קאמרית ירושלים חוגג 20

מאת  אורה בינור

 

הערב , 31 באוגוסט, ייפתח הפסטיבל המופלא למוסיקה קאמרית המציין 20 לקיומו.

 

את התוכנית האמנותית עורכת אלנה בשקירובה – בארנבוים ולצידה המפיקה המוסיקאית חנה מנש. עו"ד יחזקאל בייניש, חובב

מוסיקה מושבע, עומד בראש גם הוא למן הרגע הראשון . פסטיבל זה מאופיין בייודיות רבה: כל הנגנים, וותיקים, מפורסמים, צעירים, מחו" ומישראל – כולם מנגנים ללא תשלום אלא רק תוך כיסוי הוצאות טיסה, מלון ומזון. הרווח שלהם הוא הכיף האדיר והאווירה המוסיקלית המקצועית כמו גם הפרגון הגדול של הקהל לאורך כל קונצרט וקונצרט.

אחת התרומות החשובות של הפסטיבל היא ביצירת קהל ש"אינו מפחד ממוסיקה מודרנית" ואהבתו למוסיקה הקאמרית הצרופה הלכה והתעצמה במשך 20 שנות קיום הפסטיבל. גם הקהל אינו מבוגר מאד מאד ומשמח לראות שגם צעירים רבים מתדפקים על הדלתות ורצים לשמוע הן את היצירות והן את הביצועים.

הפסטיבל הראשון שהוקדש כולו למוסיקה קאמרית היה זה שייסדה עדית צבי בכפר בלום. לאחר מכן נפתח צוהר ליצירות קאמריות ומוזיאון תלאביב תרם את חלקו בלכבוש את אוזן הקהל לנישה האינטימית הקאמרית.

לכך יש אולי השלכה גם על סדרות מוסיקה קאמרית בתל אביב, אחת מהן היא של נגני הפילהרמונית המארחים בכל קונצרט סולן השלהם, הסדרות המצויינות בקונסרבטוריון ברחוב שטריקר בניהולו שופע הידע של רז בנימיני, סדרות בחיפה ועוד.

הקונצרטים בפסטיבל בשקירובה (כן, כך מכנים אותו בקצרה וברוח טובה) מתאפיינים לא רק ברפרטואר עשיר מכל התקופות ובכל ההרכבים אלא גם באורך הקונצרט.שמתחיל ב-7.30 ומסתיים קרוב ל – 11 בלילה. בשקירובה לא מתרגשת מזה "גם בימי בטהובן ומוצרט הקונצרטים היו ארוכים וכללו המון יצירות. התבנית של פתיחה, קונצ'רטו וסמפוניה היא חידוש של זמננו. " ובאמת הקהל הרב הממלא את אולם ימקא הציורי התרגל, לא מתלונן ומביע את התלהבותו במחיאות סוערות שלעיתים נמשכות דקות ארוכות.

האורחת המלהיבה במיוחד בפסטיבל ה-20 היא כמובן הפסנתרנית מרתה ארגריך. זה לא ביקורה הראשון בארץ. היא כבר השתתפה באחת מתחרויות רובינשטיין כשופטת  בשלב הגמר בלבד והופיעה בקונצרט עם הצ'לן מישה מייסקי  הפעם ארגריך באה לנגן בכמה קונצרטים ובאחד מהם תשתתף גם אחת הבת שלה אנני דיטואה כקריינית ביצירה פחות ידועה אך מסקרנת של פרנץ ליסט.

על מרתה ארגריך אנו כבר יודעים הרבה אבל מעניין להכיר את הבת אנני. היא נולדה בשווייץ ואביה הוא המנצח הנודע שארל דיטואה. היא למדה יוונית ולטינית, עברה לארה"ב ללימודים באוניברסיטת פרינסטון ולאחר מכם למדה עיתונאות לתואר שני.את הדוקטורט קיבלה עבור פילולוגיה צרפתית באוניברסיטת קולומביה.היא גם למדה משחק והופיעה במספר יצירות כמו ספורו של חייל מאת סטרווינסקי אופרה של ג'והן קייג' ועוד.  אנני דיטואה התברכה, איפה, בגנים מצויינים לאוו דווקא בפריטה על המנענעים כמו האמא שלה אך יהיה מעניין להכיר את ליסט בסוג נוסף של חיבור מוסיקה. היצירה של ליסט היא "לאונורה – מלודרמה לקריין ולפסנתר". אנני דיטואה תקריין בתחילת אותו קונצרט ביום שני 4.9 ביצירתו של בריו בנגינת חמישיית תל אביב לכלי נשיפה.תיהייה גם יצירה של המלחינה בטי אוליברו "אריה" ויצירה של קוך "ניחומי עמיחי" שהוזמנה ע"י הפסטיבל.

הכנר מיכאל בארנבוים צמח וגדל בפסטיבל הזה, עכשיו הוא מפורסם, כבר אבא  בעצמו, ונגינתו הלכה והבשילה ב-20 השנים הללו בהן הוא מנגן במגוון רחב של הרכבים. כך גם בשקירובה עצמה, שמרבה לנגן , די הרבה עם זמרים, ושמענו איתה לא מעט ביצועים מרגישם מאד עם הזמר רוברט הול ועם אחרים.

כל הקונצרטים יועברו בשידור חי מימקא בקול המוסיקה – רשת כאן (בהרצה.

הפסטיבל יימשך עד ה-9 בספטמבר ואני מאחלת להם הצלחה רבה והרבה התרגשות מוסיקלית. הרבה חוויות שילוו אותנו לשנה הבאה עלינו לטובה, חוויות שאנו בישראל ובעולם זקוקים להן אולי יותר מתמיד.

ורדי: כוחו של גורל – הפקה מופלאה באופרה הישראלית

הדרמה באופרה כוחו של גורל מאת ורדי (1813-1901)  ייחודית בכך שהיא מתחילה ביירית אקדח – ירייה של כדור שנפלט מאקדחו של דון אלווארו. הוא לא התכוון להרוג אלא שהכדור נפלט והרג את אביה של אהובתו לאונורה. בניגוד לתפישת הגורל ביוון , שם הגורל נקבע מראש, הרי באופרה הזו הגורל נקבע באותו רגע שהכדור נפלט. מות האב גורם ליחסי כעס ונקמה, שסופם להרוג לא רק את האב אלא גם את אחיה של לאונורה ואת לאונורה עצמה. אך זו השתלשלות ולא חריצת גורל מראש.ורדי מביע בקורת קשה על מסורת כבוד המשפחה ועל החובה בנקמת דם שגורמות הרס ומוות לגיבורי האופרה.

כבר בצלילי הפתיחה לאופרה, כפי שבוצעה אמש בניצוחו של דניאל אורן עם תזמורת ראשון לציון, ריחפה רוח  ענקית, מרגשת, צליל חם וגדול, כלי נשיפה מבריקים אך חמים,. נעימת הגורל  מבשר הרע שחוזר לאורך כל האופרה כאזהרה לטרגדיה שתתרחש, הביעה כאב וזעזוע כיאה לגורל. נעימה שבנויה ממוטיב כה פשוט ושבידי ורדי קיבל   ביטוי אדיר  ועוצמתי לגורלי שבחיים.

המחצית הראשונה רצופה רגשות. לאונורה אוהבת את דון אלווארו,אציל שנולד בפרו אך אביה מתנגד לקשר. היא אוהבת אתאביה ולכן מהססת לברוח עם אהובה. האב נהרג. האח רוצה לנקום. היא בורחת למקום מסתור עלוב ששייך לכנסיה.חיה בבדידות , סבל ובידוד קיומי ורגשי. כך גם דון אלווארו. את כל הדרמה הזו אנו שומעים בתמונות המרהיבות שבמחצית הראשונה.

כאן המקום לשבח מכל הלב את שירתה המרגשת של אירה ברטמן כלאונורה. היתה זו, לטעמי, הופעתה הגדולה, החשובה, המרתקת והמענגת ביותר של ברטמן הכל כך מוכשרץ. היא שרה בקול חם, נוגע ללב. היא חיה על הבמה בכל תמונה ומאפיינת אותה. היא שרה דרמתי ושרה לירי נוגע ללב. זו קפיצת מדרגה משמעותית לברייטמן. כל בית אופרה מבוסס בעולם היה שמח לארח זמרת זו , בודאי בתפקיד הזה . כן ירבו כאלה, אירה ברטמן. נפלא. הישג עצום של שירה אופראית במיטבה.

שירתם של אב המנזר אליו מגיעה לאונורה, הזמר ג'רג'יו ג'וזפיני , היתה מופלאה גם היא. איזה קול עמוק ונפלא.  דון קרלו, בנו של המרקיז אביה של לאונורה, היה טוב במחצית הראשונה ומצויין בשניה.  וכמובן האהוב של לאונורה, דון אלווארו, היה ענק. מצויין. קולות נפלאים. נוכחות בימתית וביצועים מרגשים. אלה הצטיינו במיוחד אך לא אקפח את כל שאר צוות הזמרים שכולם, כן כןלם, עשו מלאכת קודש בשירה ובהגשה התאטרלית. גם קטעי המקהלה היו מצויינים בהדרכתו המסורה של איתן שמייסר.

אהבתי מאד את התפאורה, במיוחד במחצית הראשונה, עם תחושות חזקות של ארמון, של כנסייה ונרות, של שריפת המכתבים של דון אלווארו, ושל קירות הכנסיה עם החלון הקטן דרכו הציצו כמרים לדעת מי מתדפק על דלתם בשעת לילה מאוחרת ובלתי צפויה (לאונורה כמובן). הכל בצבעי חום-אפור ואורות קלושים. הכל ריאלי למדי וזה מתקשר מצויין עם הבימוי, התלבושות האותנטיות ועם האוירה של המאה ה-18 בסבילייה.

המחצית השניה של האופרה מורכבת מקטעי מלחמה, והכל נראה ונשמע כמו קטעי אינטרמצו עד לסיום הקטלני, בו לאונורה מגלה תחילה שדון אלווארו חי וניצב לפניה ואז אחיה צמא נקמת הדם הורג אותה. לפני זה היא עוד שרה אריה מרגשת ונפלאה. באופרה כמו באופרה, שרים דקה לפני המות. קאעי המלחמה כוללים גם קטעי ביניים של מחול והם יפים ומלאי חיים.מי ששרה את פרציוסילה הצוענייה – אוקסנה וולקובה, היתה מצויינת וחיננית ומלאת חיים בעיקר במחצית הראשונה.

במחצית הזו  , השניה, רמת התפאורה נחלשה קצת, והיא נראית יותר כמו תפאורת סרט מאשר תאטרון אופראי. הייתי מקצרת מעט את הקטעיםלו  היה ניתן חוקית.

לפניכם ערב של מוסיקה מקסימה, מנצח מהטובים והמופלאים של במת האופרה, לעיתים קרובות הוא ממש קוסם של הפקת מלודיות מלאות ביטוי,תזמורת שמצטיינים בנגינת אופרות, עם קטעי סולו נהדרים בקלרינטים, בחליל, באבוב ובכינור הראשון.   וכמובן, ותרגום מצויין ופיקנטי של ישראל אובל.

כל מנעמי האופרה נמצאים בהפקה הזו. לכם נותר רק לרוץ ולשאוב מהיופי הזה.

ובהזדמנות זו ברכה רבה וחמה למנל האופרה החדש צח גרניט באיחולים שירבו הפקות כאלה.

אורה בינור

האופרה הישראלית מציגה:    כוחו של גורל מאת ורדי, 1862, בבצוע תזמורת ראשוןלציון, עם צוות זמרים מעולה, מקהלת האופרה, בניצוח דניאל אורן.   בימוי: פייר פרנצ'סקו מאסטריני, הפקה משותפת של האופרה הישראלית ובית האופרה מאירבור, התאטרון הלאומי של סלובניה.

רכבת ישראל מזמינה למסור פסנתרים לפרוייקט "מנגנים בתחנה"

הבוקר נתקלו עיני במודעה בעיתון "הארץ" שהכותרת שלה  היא : רכבת ישראל מזמינה את הציבור למסור פסנתרים לפרוייקט "מנגנים בתחנה". לא האמנתי למראה עיני וקראתי שנית. כן באמת מחפשים פסנתרים במצב שלם, ללא חלקים שבורים, גם לא תקועים, כך שניתן יהיה לכוון אותם.

האין זו בשורה משמחת מאד? או שחלמתי חלום?

בתחנת רכבת מרכז בתל אביב באמתבאמת ניצב לו פסנתר כנף שחור בפתח היציאה לרכבות . בפעמים שעברתי שם ניגנו צעירים קטעי מוסיקה קלאסית ומוסיקה אחרת , ג'אז ועוד סגנונות. זה כל כך טוב ויפה. עכשיו מבקשים מהקהל למסור פסנתרים נוספים לתחנות נוספות. אפשר אפילו ליזום רסיטלים קצרים בשעות קבועות ולהפיץ את פלאי המוסיקה בתחנות.

תרבות רבותי, תרבות זה פשוט נהדר.  קול קורא:  אז  תרמו את הכלים שאינכם זקוקים להם.

אורה בינור

תחרות רובינשטיין – הסוף

קודם כל ולפני הכל יש לחזור ולומר שהרמה בתחרות ה-15 היתה גבוהה במיוחד. כבר דובר רבות על הרמה הטכנית-וירטואוזית של כל המתחרים, שהינה כיום  כמעט מובנת מאליה בעיקר  בשנים האחרונות אך לא רק טכניקה. שמענו גם הרבה מוסיקליות ביצירות בארוק, קלאסיקה, רומנטיקה וגם בכמה יצירות מהמאה ה-20.  נגינת יצירה ישראלית בידי כל מתחרה (הפעם של בטי אוליברו ואבנר דורמן)  מוסיפה גוון לרפרטואר של יצירות הנחשבות " סוסי  תחרויות" (ליסט ושות')  והינה  נישה ייחודית לפסטיבל המתקיים בישראל זה בהחלט מוסיף תבלין מעניין, מסקרן והולם. הצעתי ואני חוזרת ומציעה לשתף בעתיד גם מלחינים צעירים מוכשרים בראשית דרכם, שלהם זו תהא פתיחת שער להישמע על הבמה המכובדת של התחרות ולא רק את אלה המבוססים כבר ושמם הולך לפניהם.

שלב המוסיקה הקאמרית הביא לאוזן כמה גילויים נוספים אודות הנגינה של המתחרים. לכמה מהם הביצוע אישר את מה שחשבנו והרגשנו לגבי היכולות והתכונות הפסנתרניות שלהם, חלק גרם לאכזבה מסויימת ולחלק זו היתה מקפצה למעלה, צברו נקודות חיוביות  נוספות (עד כמה שניתן לחלק 6 נגנים לחלקים…). נזכיר שוב את שמות הנגנים: סרגיי אוסטרובסקי, גלעד קרני והלל צרי שבהחלט נתנו תמיכה אוהדת לכל הפסנתרנים ואפשרו לכל אחד להביע את עצמו בדרכו.

בעידן הזה, שחלק מכנים אותו דור ה Y נגנים בכלל ופסנתרנים בפרט מופיעים בעיקר עם תזמורות ולעומת זאת לרסיטלים יש פחות קהל ולכן פחות ביקוש. רק נעטים כמו מאריי פרחיה, דניאל בארנבוים, אנדרס שיף ועוד מעטים ממלאים אולם בנגינת רסיטל וגם זה לא כל שבוע. לכן, השלב של נגינה עם תזמורת הוא כיום משמעותי ביותר למתחרים. פה המקום להתגאות בשתי התזמורות שלנו, הקאמרטה הישראלית בניצוח אבנר בירון,  שלה היה האתגר הקשה ביותר, לבצע 6 קונצ'רטי ביום אחד, והם עמדו במשימה הזו ממש מצויין עם קטעי נגינת סולו ממש יפים ובתמיכת המנצח והנגנים כולם. והפילהרמונית הישראלית -שהפקידה את שרביט הניצוח בידי עומר מאיר ולבר הצעיר(וגם שהתחרות בחרה בו לנצח)  ובחלקם נפל לבצע בשני ימים את הרחמנינוב ה-3 שלוש פעמים ואת הפרוקופייב השלישי שלושפעמים. שתי התזמורות עשו כמיטב יכולתם לתמוך בפסנתרנים כדי לאפשר להם לשהות בטמפו שהם בחרו, לבנות פראזות בדינמיקה ובגוון הרצוי להם, לסיים יחד, לא להתחרות זה בזה, ולחיות חיים חבריים, הדדיים, תומכים אחד באחר. ממש כמו בחיים עצמם. כבר חווינו תחרויות בשלב הזה שבהן מנצחים מכשילים מתחרים מתוך מניעים סמויים כמו אולי קנאה, צרות עין, מלחמת כוח או אולי פשוט קצת רשעות. הפעם זה לא היה וזו עוד נקודת זכות לתחרות הזו. עבורי זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי ואף ראיתי את עומר וולבר מנצח על סדרת קונצ'רטי . כמו רבים בקרב הקהילה המוסיקלית שהיתה בתחרות, גם אני התפעלתי מכמות התמיכה והחיזוק שעומר העניק לכל השישה ללא הבדל דת גזע  מלחין ומין. כמות הפעמים שוולבר הסתובב לעבר כל פסנתרן כדי לחזר, לעיתים לחייך, ולוודא טמפו או כניסה של פראזה – זאת לא ראיתי אף פעם ברמה הזו, אף לא מזובים מהטה שנחשב למלווה בחסד עליון. וולבר אפילו "דחף" לבמה את הפולני המופנם, חיבק את שרה, עודד את הרומני ואת יונטוב הישראלי ונתן לכל אחד הרגשה שהוא נהדר ביותר. איזה יופי להרגיש את טוב הלב הזה, הפרגון, ומעל לכל את המוסיקליות העצומה שוולבר הפיק מהתזמורת.אם יבקשו ממני להמליץ על מנצח בתחרות חשובה התשובה שלי תיהייה אחת. וולבר. גם זו תגלית של התחרות ה-15.

ובאשר לפרסים: הפולני שימון בהחלט ראוי לפרס הראשון אבל אני הייתי מעניקה פרס ראשון לרומני דניאל צ'ובאנו. מהרגע הראשון הבחור הפגין יכולת אינדבידואלית של פסנתרן החושב ומרגיש מחוץ לתבניות מקובלות, ויוצר חוויה בלתי נשכחת. כשהולכים הביתה אחרי ששמענו אותו, זוכרים מה היה שם בעוד שלגבי רוב הפסנתרנים פשוט לא זוכרים משהו מסויים או מיוחד. המילה "מוכשר" או "מנגן כל כך יפה" לא מזכה בעיני פרס ראשון. לכן, אני הייתי מעבירה שרה דנאשפור לזוכה מספר 4 או 5 ומעניקה פרס שלישי לפארק הדרום רויאני שהוא אמן בכל נימי נפשו ובכל אבריו. גם אם הוא היה קצת בטרנס מוגזם אולי ברחמנינוב, עדיין הבחור הזה מעביר חוויות ענקיות, הוא כולו רגישות והבנה מוסיקלית עמוקה חרף גילו הצעיר. אני רוצה גם לברך ברכות רבות וחמות את המתחרה היראלי ייבגני יונטוב שנגינתו היתה מצויינת ואף מרגשת בקטעים רבים והוא פסנתרן רציני ומעמיק.

תחרות איננה מוסד של משרד הרווחה. לכן, דנאשפור אמנם כבר בת 30, אמנם תלמידה של סרגיי בביאן ( למי שבעדו ולמי שנגדו), ואמנם ניגנה את בולז ואת אונדין בצורה מופלאה, בלתי נשכחת, אך יש לה צליל נוקשה, אינה מביעה רגשות באופן בולט או ברור, היא מנגנת בתוך הקופסא המקובלת. "היא מאד מוכשרת" זה ביטוי שאמרתי על כמה וכמה פסנתרנים בתחרות הזו. בזה שהוענק לה פרס בשלישייה הראשונה, קיפחו מאד את פארק  ולא בצדק. אפילו קצת אכזרי. נכון שהוא צעיר מאד ועוד יוכל לזכות בפרסים ראשונים אבל בכל זאת איך אפשר היה להעניק לו איזה פרס זניח בסוף ולסגור את העניין? הבחור הוא אמן מדהים. ובכלל, אני הייתי מעבירה לשישייה את ליו אריק ואת האנגלי המופלא והצעיר ג'וליאן טרווליאן שהפליא אבל ממש בסונטה האחרונה של בטהובן אופוס 111. אולם, התוצאה הסופית ובחירת השופטים מתקבלת בהסכמה לכל הדעות, עם הסתייגויות פה ושם אך ללא כעס, ללא מחאה, ללא תסכול וללא אי הסכמה טוטאלי. לזה קוראים הצלחה ויש בזה הוכחה שהג'ורי היה בעל יושר, אינטגריטי ושקיפות טובה. שאפו להם. בעיקר בהחלטת הפשני הפרסים הראשונים.

נזכיר שוב את התחרות שהתחוללה בין ענק הפסנתרים סטנוויי לבין הפסנתר האיטלקי צפיולי. מאחורי הקלעים היו קטעים לא מעטים של נסיונות להשפיע על מתחרים, של כעסים ושל נסיונות להשפיע על מתחרים בדרכים לא מקובלות ולא ראויות. זו מלחמת שיווק שקיימת כיום בכל ענף, בכל מקום ובכל מקצוע. זה עולם של צעירים וגיל המתחרים הוא רק עוד הוכחה לכך, וזה עולם שבו כל דבר משווק.

לסיום, אינני יכולה לדלג על הברכה המביכה (לא אומר יותר מזה) של ראשת מנהל התרבות גלית ווהבה שאשו ,שדיקלמה בקול של מורה וותיקה כמה מילים בנאליות שנשמעו נבובות מכוונה אמיתית בנושא היכולת של הצלילים לקשור בין אנשים. באנגלית זו היתה צרימה גדולה יותר. איך אמר זובין מהטה? "הדבר הכי לא תרבותי שלנו בארץ זו שרת התרבות" וגם ראשת התרבות של משרדה.  .אבל אין לתלות זאת בהנהלת התחרות. דבריה של עדית צבי, שקטפה שבחים ובצדק, היו אמיתיים, מרוגשים ומרגשים. ברכות לחבר השופטים, לאריק ורדי שגם זכה בפרס ישראל, ולחבר השופטים הצעירים שעברו חוויה וגילו המון הבנה במוסיקה. הם יוכלו להיות שופטים נהדרים בעתיד. מילה טובה לניר ברנד שארגן את הענף החשוב של צעירים להאזין לתחרות. תודה להפקה שהתמודדה יפה לאורך כל הדרך המורכבת.

תודה על חוויה אדירה, תודה לכל הלוקחים חלק בקיום התחרות שהיא אחד מהדגלים התרבותיים היפים והמופלאים של מדינת ישראל ולהתראות בעוד שלוש שנים בתחרות הבאה.

בינתיים יש רסיטלים של הזוכים בערים גדולות ובמקומות נוספים. תעקבו ותהנו.

אורה בינור

מה למדנו מתחרות רובינשטיין ה-15

יום לפני תחילת השלב האחרון והקובע סופית בתחרות רובינשטיין הבינלאומית, נוצר כבר מבט לאחור בו ניצבים המתחרים על ציר הפסנתרנות ובעיקר מצטברים רשמים לקראת ההכרעה הסופית. יש בין הפיינליסטים כמה שהתרגשו ואיבדו שליטה קטנה במהלך נגינת הקונצ'רטו הקלאסי ויש שהחזיקו רמה מוסיקלית וטכנית גבוהה לכל אורך הדרך הקשה והתובענית הזו.

יש התרגשים מאד מכך שמתחרה טועה או בלשון המוסיקה "מפקשש" איזה צליל. אבל יש בדיחה שמהלכת בין המוסיקאים ומבוססת על אמת: אומרים שלו היינו אוספים את כל הפקשושים שהיו לארתור רובינשטיין – אפשר היה לחבר סונטה שלמה. ובכל זאת האיש והפסנתרן המופלא הזה זכה למעמד הכי גבוה שאפשר. מכאן שההצלחה הגדולה לא תמיד תלויה בצליל או שניים שהתפקששו. השאלה היא באיזו מידה פקשוש כזה משפיע על הבטחון ועל השליטה של המתחרה עצמו ואם זה לא מוריד את רמת הבטחון והביטוי המוסיקלי גם לאחר איזה פקשוש. אינני יכולה לחתום על זה, אבל היתה לי תחושה שאצל דניאל צ'ובאנו מרומניה (ההוא עם הקוקו) זה כן השפיע על נגינתו בקונצ'רטו של מוצרט בלה מג'ור עם הפרק האמצעי החלומי והאגדי. חשבתי שהוא התעצבן, התרגש, ואיבד קצת ביטחון. עכשיו תלוי כמה זה ישפיע על השופטים ונראה איך הוא יבצע את פרוקופייב  ה-3  ביום חמישי. אני עדיין בדעה שהבחור אמן, מקורי, מעניין ומנגן בפרשנות נפלאה שהיא מחוץ לקופסא אך ללא הפרת חוקים.ראוי לפרס ראשון.

מה עוד למדנו בתחרות הזו? שהפסנתר האיטלקי פציולי כובש מעמד ממשי על הבמות ופסנתרנים צעירים מעדיפים אותו על הסטנוויי ,בעל מעמד העל ההסטורי וגם העכשווי.  זה המקום לציין שאריק ורדי מזמין את אורחיו בתוכנית אינטרמצו לנגן על פציולי ונציין גם שזוכה הפרס הראשון ברובינשטיים דניל טריפונוב ניגן בתחרות ומנגן מאז על פציולי – מה שתרם רבות לפרסום הכלי הזה.

פציולי נוצר ע"י איש איטלקי שגר לא רחוק מפירנצה וחלום חייו היה לייצר פסנתר שיצלצל כמו השפה האיטלקית – שירתי ומלודי. לוח התהודה של הפציולי עשוי מעץ Abete Rosso הגדל  בהרי האלפים. משם לקחו גם סטרדיבריוס ובוני הכלים בקרמונה את העץ לכנורות שלהם. את הפסנתר יצר פאולו פציולי , מהנדס ופסנתרן, בשנת 1981 וכיום מייצרים 140 פסנתרים בשנה.  הנה אחד מדברי השבח לפסנתר פציולי : "אם סטרדיבריוס היה בונה פסנתרים, לא היה היום צורך בפסנתרי פציולי". אישית אני מסכימה שהצלילים מהדו המרכזי ומעלה יפים ושירתיים אבל מהדו למטה לבאסים, הצלילים נשמעים יבשים ונקשניים. בזה עולה הסטנוויי בהרבה על האיטלקי.

למדנו גם עד כמה בחירה נכונה של רפרטואר יכולה להיות גורלית למתחרים . היצירות צריכות לענות על כל האספקטים של נגינה פסנתרנית ומוסיקלית ובעיקר להבליט את יכולותיו המוסיקליות וכמובן גם הטכניות של המתחרה. בחירה לא מוצלחת יכולה להיות הרת גורל. והנה קראתי היום שגם מנהל התזמורת הסימפונית של טורונטו , פיטר אונדג'אן, המבקרת עכשיו בארץ, אומר "בנייה של תוכנית, לקונצרט, או לעונה, היא באמת אתגר קשה" ומוסיף "צריך להיות מבריק בעשייה הזאת". היו בתחרות כמה דוגמאות של בחירה לא מוצלחת ובאמת אותם מתחרים לא עלו שלב, כחלק השיקול הכללי.

בנושא הטכניקה המהממת שנעשתה מובן מאליו לפסנתרנים בימינו: נקודת המוצא היא השלמות והגמישות הטכנית שאין לה גבולות, אבל – הטכניקה צריכה לעמוד לשרות הפסנתרן כדי לבטא את המלחין, לבטא את סגנון התקופה, לבטא את האקלים המוסיקלי של היצירה, הפגנות טכניות ועוצמות שמעבר לצליל מתורבת הן אאוט לחלוטין, והכי חשוב – מה יש לפסנתרנים לומר ובעיקר להרגיש. משהו שהוא אמנותי ורגשי ואישי גם יחד. מבחינה זו התרשמתי מאד מאד מהקוריאני פארק (בן של כומר בדרום קוריאה) שממש נכנס  לסוג של טרנס אמנותי מרוב שהוא אוהב ומבין את שפת הקסם המוסיקלי וגם את כל השאר. אני אוהבת מאד את נגינתו של הרומני דניאל שכבר ציינתי את מעלתו המופלאה להיות אמנותי מחוץ לקופסא. אני מעריכה מאד את יונטוב ולבסוף אני מתפעלת מאד משימון הפולני שאתמול אמר לי  עליו מוסיקאי רציני "שמענו עכשיו את הפרס הראשון".

איזו תחרות קשה ומוצלחת. המון כשרון. המון פרחי כהונה. באחד מערבי המפגשים התעוררה השאלה האם בכלל צריך תחרויות? הרי כואב הלב על אלה שלא זוכים. בשנת 2017, שבה המדיה והטכנולוגיה כה דומיננטיות, והעולם של המוסיקאים נעשה יותר ויותר קשה, וולמול ההייטק קשה למוסיקאים להתפרנס, נראה שתחרות מוציאה לאור את הבולטים והמבטיחים (בתנאי שהשיפוט נקי ושקוף) ואז האמרגנים לוקחים את הזוכים ופותחים להם את השערים. זה חשוב במיוחד כאשר גיל הזוכים כיום הוא בין 18 ל-22 וההצלחה יכולה לשבור אותם. לפתע או למחרת התחרות הם מוקפים מצלמות, עיתונאים הקלטות, קונצרטים, וצריך יד מכוונת, הרבה תמיכה והדרכה, והמון שליטה עצמית לא ליפול מרוב הצלחה מסחררת. מי שעומד בהצלחה בלחצים של התחרות האתגרית הזו (רובינשטיין במיוחד) ומצליח לשמור על רמה יציבה וגבוהה לאורך השלבים כולם, יש לו סיכוי לצלוח את הזכיה בטוב ולשנים קדימה.

מצפה לנו שלב עם הפילהרמונית הישראלית בניצוח עומר ולבר וביצועים של רחמנינוב 3 ופםרוקופייב 3. זה ממש מרתק ומותח. ממליצה לצפות בטלויזיה או לשמוע באתר וברדיו. זו תרבות במיטבה!

אורה בינור