כתבות

פנינה זלצמן: הגברת הראשונה של הפסנתר הישראלי

"יש שני רגעים גדולים בחיי אמן. אחד – כשהוא מקבל קונצרט והשני – כשהוא מבטל"

מאת

אורה בינור

הפעם אחת, פנינה הלכה לרופא, היא סבלה מנשירת שיער, ושערה השחור והגולש היה כמובן אחד הסממנים הייחודיים שלה. הרופא המליץ לה ללכת לפסיכיאטור כי אולי היא עצבנית. כך נהגו אז. פנינה הלכה לפסיכיאטור בעל מבטא הונגרי חזק, שפנינה חיקתה אותו בשובה הביתה וכך ספרה:

הוא שאל אותי "איזה מַחָלִים היו לך?" ואני עניתי: "שניצל".
"לא שפעת אינפלואנזה היה לך?"
"לא"
"ומה את אוהבת לעשות?"
"לנגן."
"אה, שוברט את אוהבת? ברהמס? מוצרט? צ'ייקובסקי?"
עד שנמאס לפנינה והיא אמרה לו: "תשמע, אני פנינה זלצמן". בפנקס קופת חולים היה רשום שמה כשם נישואיה: פנינה וייסמן. הפסיכיאטר ראה ששמה וייסמן, הוא זינק מהכסא, רשם בקדחתנות, ושלח אותה לדרכה: "יש פה 3 עותקים. אחד אני שומר, ואת שני העותקים האחרים למסור מיד לרופא". פנינה יצאה מהחדר, פתחה את המכתב וקראה "הנ"ל חושבת שהיא פנינה זלצמן. אני ממליץ על כדורים חזקים להרגעה".

באחת מתחרויות הפסנתר ע"ש ארתור רובינשטיין בהן פנינה כיהנה כשופטת, יצאו כל השופטים והקהל להפסקה. בדרך חזרה לאולם, הלכנו יחד כמה צעדים ושאלתי: "נו, פנינה, מה את אומרת?" והיא ענתה בקצרה: "אוי, אלוהים כל כך קמצן".

עם פנינה, לעומת זאת, אלוהים נהג בנדיבות. הוברמן שמע את הילדה פנינה זלצמן בפריז. הוא מיד כתב מכתב לתזמורת הארץ-ישראלית שהקים (לימים הפילהרמונית הישראלית), וכך אמר: "שמעתי ילדה שלעיתים רחוקות בחיי אמן הוא עובר חוויה כזאת גדולה כמו לשמוע את הילדה הזו. הזמינו אותה מיד לנגן עם התזמורת!". היא הופיעה באוסטרליה, ניו זילנד, אפריקה (כולל מצרים), בכל הקבוצים ומחנות הצבא. היתה הפסנתרנית הארצישראלית היחידה שהגיעה להופיע במחנות ניצולי שואה והפליטים בגרמניה, והיתה הפסנתרנית הישראלית הראשונה שהוזמנה לסיור קונצרטים ורסיטלים בברה"מ.

בשנת 1928 בפלשתינה בעיר תל אביב, לא היה זה מעשה שבשגרה לטפח צעירים מוכשרים ברמת גאוני מוסיקה, ובוודאי לא לשלוח אותם בגיל 8 ללמוד בפריז אצל אחד מענקי הפסנתר של דור הזהב, אלפרד קורטו. היה זה בשנת 1922 כאשר פנינה בת ה-6 באה לנגן לפני השיעור, אך מצאה שאיזה פסנתרן מבוגר יושב ומנגן. "אמרתי לו שיזוז כי אני צריכה להתאמן, הוא לא הבין כי לא ידע עברית. זה היה אלפרד קורטו הפסנתרן הגדול. אז דחפתי אותו קצת. הוא קם והתחלתי לנגן. כשנכנסה הגב' אופנקו (מורתה לפסנתר של פנינה) הוא אמר לה שמזמן לא שמע ילדת פלא מוסיקלית כל כך והוא רוצה שאבוא לפריז ללמוד אצלו".

לאה, אמה של פנינה, קפצה על ההזמנה הזו ללא היסוסים. היא הרגישה ברת מזל שקורטו הגדול הזמין את הבת המוכשרת. היא מכרה את כל חפצי גן הילדים שבבעלותה ואת הפסנתר, ארזה מעט מטלטלים במזוודה רעועה, וקנתה 3 כרטיסי נסיעה באוניה עבורה, עבור פנינה ועבור האח הקטן יאיר. במשך עשרה ימים הם היו על הים. "בנמל יפו שטנו בסירות קטנות לאוניה. התמקמנו על הסיפון ושם היינו עשרה ימים. המלחים היו לפעמים מגניבים לנו אוכל. לא ידעתי אפילו שבאוניה יש תאים. לא היה לי מושג שיש חדר אוכל. היינו רק על הסיפון ביום ובלילה. נסיעה לא כל כך נעימה. ירדנו במרסיי ומשם ברכבת לפריז. במטרו הגענו לרובע הלטיני. אמי לא ידעה מילה בצרפתית, רק רוסית, יידיש ועברית. מצאנו מלון קטן ומוזנח. לא היה לנו מה לאכול והשוערת נידבה לנו לחם. אני ישנתי עם אמא על המיטה ואחי יאיר ישן במגירה התחתונה של השידה.


למחרת בבוקר, עייפים ורעבים, נסענו לבית של קורטו. צלצלנו בדלת. קורטו היה המלך של פריז. הפסנתרן הכי מפורסם. מאסטרו גדול. בפריז נהוג לצלצל ולבקש פגישה. במקרה הוא היה בבית. קורטו ראה אותנו עם החבילות, פיו נפער בתדהמה, שהרי הגענו בלי להודיע, אבל הוא זכר אותי וליטף את שערותיי. לא יכולנו לדבר – קורטו ידע קצת גרמנית אז איכשהו עם היידיש הוא אמר כמה דברים ואז מיד טלפן למשפחת הברון אדוארד רוטשילד. הוא אמר להם שמוכרחים לעזור לי. הוא ביקש מילגה עבור הפלא המוסיקלי מפלשתינה. קורטו הבטיח שהכל יהיה בסדר. חזרנו למלון רעבים ועייפים. באותו יום הגיע פסנתר, מטרונום, וצ'ק בסך 250 פרנק ממשפחת רוטשילד."


משפחת רוטשילד שלחה כל חודש גם חבילת מזון שכללה קקאו, עדשים, חתיכות סוכר, אורז ותלושים לקניית מוצרי חלב במחלבה. פנינה נדרשה לנגן בבחינת כניסה ל"אקול נורמל דה מוזיק". כל שאר התלמידים התקבלו רק לאחר בגרות. היא ניגנה בבחינה סונטה של מוצרט, בגטלות של בטהובן ורונדו של הומל. היא היתה הכי קטנה ולא ידעה מילה בצרפתית. בחוץ היה חורף אירופאי קר, והיא היתה לבושה בשמלת קיץ משופשפת ללא גרביים ובלי מעיל. היא עברה את הבחינה בהצלחה גדולה וזכתה לתואר גאון. מאז אמא שלה טיפלה רק בה, ופנינה טיפלה באחיה יאיר שאותו אהבה עד בלי די. אלפרד קורטו נתן לה שעורים פרטיים – כבוד שלא קיבל אף אחד מלבדה. היה לה מורה פרטי לצרפתית ולמתמטיקה במימון הרוטשילדים, שהזמינו אותה להתארח בימי שבת לצהריים. "הייתי כל כך רעבה. הושיבו אותי שם עם כל המזלגות מזהב ושמו לי עוף בצלחת. כולם עשו משהו עם הסכין והמזלג. אני לא ידעתי לעשות את זה. פחדתי. אז לא אכלתי כלום ונשארתי רעבה" היא ספרה.

לאורך כל שנות לימודיה אמא שלה לקחה את פנינה אל מאחורי הקלעים של כל גדולי המוסיקה שהגיעו לפריז, ושכנעה אותם להקשיב לילדת הפלא מפלשתינה. כאשר ארתור רובינשטיין הקשיב לפנינה, הוא התפעל והציע שהיא תבוא אליו כל פעם שיהיה בפריז. "אבל", הוא התנה, "עליכן ללכת בסמטאות וברחובות הצדדיים כדי שקורטו לא יראה אתכן באות אלי. הוא יתפוצץ מכעס". ואכן, כל פעם פנינה ניגנה לרובינשטיין כשהוא פותח את הדלת לבוש חלוק משי, בדש החלוק שלו ענד פנינה וכוסית קוניאק בידו. הוא כינה אותה "לה פטיט פלסטיניאן". ובכל שעור כזה הוא לימד אותה משהוא חדש, ואז העניק תווים של שומן ואחרים ו-50 פרנק דמי כיס. לימים, כאשר נוסדה התחרות הבינלאומית ע"ש רובינשטיין, פנינה היתה השופטת בה בחר רובינשטיין לפני כולם.

לאחר שנסתיימו הלימודים חזרה פנינה לארץ ישראל. בשל מלחמת העולם השניה, פנינה נשארה בארץ ולא יכלה לשוב לפריז. היא הופיעה אז לראשונה עם התזמורת הארץ ישראלית וביצעה שלושה קונצ'רטי בערב אחד. המבקרים שיבחו בהתפעלות את "הנערה הצעירה המוכשרת, שחורת השער המהלכת באצילות על הבמה".

בארץ בשנת 1946 פעל המלחין מרק לברי. הוא התגורר בתל אביב ואף החביא בביתו את אחד הפעילים של ההגנה שהסתתר מפני שלטונות המנדט הבריטי. גם הוא התפעל מנגינתה ומאישיותה של פנינה, ולכן הלחין עבורה קונצ'רטו לפסנתר. הוא נהג לכתוב כל כמה ימים פרק או חלקי פרק בקונצ'רטו. פנינה הייתה לוקחת את התווים ולומדת אותם. כעשרה ימים לפני הבכורה, הוא הספיק לסיים את הכתיבה ונשארו אצלו 10 הדפים האחרונים. לפתע האנגלים הכריזו על עוצר. זו הייתה השבת השחורה המפורסמת. ברחוב הסתובבו ה"כלניות" (חיילי המנדט) שלא נתנו לאיש לזוז ברחוב. פנינה העיזה לצאת. פנתה לכלנית והסבירה לו שהיא חייבת את התווים של היצירה. לאחר שעה של הסברים וחשדות היא צעדה לביתו של לברי בליווי חמש כלניות. הם חשדו שהיא מרגלת או טרוריסטית. לברי נבהל ולקח זמן עד שפתח את דלתו. הוא מסר את התווים. הכלניות בדקו היטב שלא מדובר באיזה קוד סודי ומוצפן של ריגול או כתב-סתרים, ורק לאחר שהשתכנעו, הם ליוו את פנינה לביתה ללמוד את הפרק האחרון של הקונצ'רטו.

פנינה גידלה דורות של פסנתרנים צעירים. היו לה תלמידים רבים, ביניהם גם כמה תלמידים שהתקבלו כי פנינה לא ידעה איך לומר להם "לא". לאחד מהם היא קראה "ויהי מה". וכך מדוע? כי כל המשפחה שלו לחצה עליה שתקבל אותו ויעצו לה להגיד "לא יכולה ויהי מה". היא אמרה שזה נהדר, ושנים היא קראה לו ויהי מה. עד היום לא ידוע מה שמו.

היא היתה פרופסור אמריטוס לפסנתר בביה"ס ע"ש בוכמן-מהטה באוניברסיטת תל אביב, כתת האינטרפרטציה שלה באקדמיה זכתה להד אדיר ולניקוד גבוה מאד בקרב הסטודנטים, היתה שופטת בתחרויות רבות וביניהן תחרות רובינשטיין הבינלאומית לפסנתרנים, כלת פרס ישראל למוסיקה 2006, ניגנה מאות רבות של רסיטלים ברחבי העולם והשתתפה בנגינת מוסיקה קאמרית בארץ ובחו"ל. היא בחרה לפתח את הקריירה שלה כשהיא מתגוררת בתל אביב, ומעולם לא נעזרה ביחצנים למיניהם. היא היתה קשורה נפשית בקשר עז לאחיה יאיר, שניגן כינור ולאחר מכן חזר לפריז ללמוד ניצוח אך עזב הכל מאחוריו כדי להצטרף להגנה, ועלה על מוקש, נפצע ומת במלחמת השחרור במשלט ליד באר שבע. "זה היה הארוע המכונן בחיי" התבטאה בזמנו. על שמו קראה לבתה היחידה בשם יאירה.

פעם שאלתי אותה אם היא מרגישה לפעמים בודדה. "בכל יום בשעה חמש" פנינה ענתה "אני שותה קפה עם שופן, אנחנו משוחחים ומחליפים רשמים ודעות. אז איך אני יכולה להרגיש בודדה?".
עיריית תל אביב תלתה שלט על ביתה של פנינה ברחוב דובנוב: "כאן התגוררה הפסנתרנית פנינה זלצמן". רוחה, אצילותה, חוש ההומור שלה (לעיתים שחור ולעיתים כחלחל) ,הידע הרחב שלה במוסיקה, בספרות ובאמנות – כל אלה ועוד מוטבעים בזכרון הקולקטיבי של אוהבי, חובבי ואנשי המוסיקה בארץ ובעולם.