סופשבוע מעניין ומרתק בתחרות רובינשטיין

מאת אורה בינור

את הבוקר של יום שישי פתח הפסנתרן יאהונג פארק מדרום קוריאה , בן 18. זכרו את השם. זו היתה אחת ההפתעות המעניינות והנעימות בתחרות. חרף גילו הצעיר הוא ביצע סונטה של בטהובן  (הפסטורלית מס.15) בנגינה בוגרת, בשלה מאד, נטועה בסגנון קלאסי והבצוע ביטא במלואו את סגנונו של בטהובן המוקדם. זה היה מעשה אמן מרתק. יצירתו השניה היתה של ליסט (מלחין שהינו סוס תחרויות גם הפעם) "לפי דנטה – פנטזיה קוואזי סונטה" וכאן ממש היה מרגש לשמוע יצירה וירטואוזית מאד שבה לא רק מפגינים שליטה אלא מביעים את משמעותה הפנימית. נגינה מאד מטופחת, שבה כל הפרטים יוצרים תחושת שלמות והעוצמות נבנות בצליל גדול מבלי שיישמע דופקני. אצל פארק , שאוהב מאד מוסיקה וזה משודר ממנו, הכל מתפתח בטבעיות, בלי אפקטים. מעניין שהוא היחיד שלא למד במערב ואת כל לימודיו עושה בדרום קוריאה. ברשימה שלי הוא בהחלט עולה לשלב שני.

מבין הפסנתרניות בתחרות שמענו גם את שרה בנישפור בת 30, שפתחה בבצוע יצירה של פייר בולז וזו היתה לטעמי הצלחתה הגדולה ביותר ברסיטל. התרשמתי שזה הצד החזק שלה, בכך שהצליחה להעניק משמעות ליצירה "המפחידה". במראיה היא הזכירה לי במעט את ז'ורז' סאנד ובלבושה ושערה היה משהו ממוצרט. אמנות הפוגה של באך צלצלה כאנליזה רציונלית וגספר הלילה של ראוול היה צבעוני אך לא היה בו מספיק קסם. היה אבל לא חישמל.

דמות מסקרנת יש לו לפסנתרן האיטלקי : שפונה סנג'ובני בן 29 . שפת הגוף שלו מספקת עניין בפני עצמו.סנג'ובני הוא דמות ציורית והינו סופר מוסיקלי אך זויות הפרשנות שלו הן מה שאנו קוראים "מחוץ לקופסא". אינדבידואליסט שמוותר על מוסכמות.בעיני הוא מרתק. הסונטה של מוצרט בנגינתו היתה עשויה מצלילי פנינים , הפרק השני היה מופלא מכל בחינה, והסיום היה מהיר אבל בשליטה. ואז בא השאקון של באך בעיבוד לפסנתר , בגישה כללית רומנטית, עם גילויים וחידושים שלא תשמעו ביוטיוב אבל הלא שגרתי הזה הוא מלא גירויים, מאד מעניין ומוסיקלי. לא כולם מוכרחים לנגן שאקון כמו בוריס גילטבורג. באיטלקי הזה יש איזה יסוד של קוסם ובעיני זה די מהפנט, זה שווה, מעניין ומחשמל. שפע של הרמוניות ושפע של צבעים. כל מיני זויות אחרות ושונות. אשמח לראותו בין העולים לשלב שני.

ליו צ'יאו בן 19 מצרפת, לומד במונטריאול, ביצע נפלא את הסונטה ה-7 של פרוקופייב. אני מאמינה שבעוד כמה שנים הוא יעלה לשלבים גבוהים.

ועכשיו לשלושת הישראלים שניגנו בשבת. (אני מקווה שאלוהים הקשיב , הבין שזו עבודת קודש בצלילים וסלח).שלושתם התקבלו במחיאות כפיים סוערות ובלבביות שגאווה מהולה בה, ובצדק. הם ברמה מאד מאד גבוהה וממלאים את לבנו שמחה וגאווה.

תומר גבירצמן בן 27 , לומד את סרגיי בביאן הנודע) בחר לפתוח בפסקליה של קופרן.  זה היה ביצוע מאד מובנה , ששיקף פיענוח אנליטי ושליטה רתמית מעולה. ואז באה הסונטה בסי מינור של ליסט, יצירה אתגרית ביותר. אחד משיאי כתיבתו של ליסט. היו המון רגעים יפהפיים, הן בעוצמות החזקות ביותר ששם אסור להשתלח יותר מידי לבל יישמע צעקני, והן בפראזות מקשרות בנושא שני שהיו בממלכת הדממה, במסתורין. היתה לי תחושה שנבנתה כאן "תוכנית" מה ואיך לנגן במהלך הסונטה המורכבת הזו. בסופו של דבר זה היה בצוע שהשאיר רושם חזק. רושם גדול. תומר בנה קתדרלה ענקית. אבל, למה? למה לנגן הדרן אחרי יצירה  ייחודית ואמוציונלית כזו?

וואי יון, נערה בת 22 ילידת סין הלומדת בג'וליארד הרשימה מאד בקרנבל של שומן. התמונות זכו בנגינתה לטיפוח עד לשלמות, כל תמונה  קרנבל – היתה ספור. יד שמאל שלה הינה שותפה רבת זכויות בבצועים שלה.הפרשנות שלה לא היתה אחת מהמקובלות, אבל הצליל הפסנתרני שלה היה קצת יבש, נוקשה ואפילו לא די חמים וזה העיב על ההתרשמות הכללית מנגינתה הפסנתרנית. ברור שהיא כשרון ענק, ושליטתה מושלמת אך נשמע אותה בהמשך התחרות. הקונצ'רטו האיטלקי בפתיחה היה בסדר, עם פרק שלישי מהיר בטרוף.לא בטוחה שלזה התכוון באך. חבל.

הישראלי השני: יבגני יונטוב בן 28 הוא האינטלקטואל של סוף השבוע והתוכנית הייחודית אף שיקפה זאת, שלא לדבר על הביצוע. סונטה של היידן היתה נפלאה, מסוגננת, צליל יפה, נגינה מטופחת ונאמנות למלחין ולתקופתו. ההמשך היה הכי לא שגרתי:  האטיודים (כן. האטיודים ולא הפרלודים) של דביסי. איזה רעיון מקורי. איזה אומץ. איזו יכולת לחדור לתוככי הקטעים הייחודיים הללי ולהגיש אותם כפיסות מושלמות לאחר שעברו אנליזה וטיפול שורש אמנותי. האטיודהאחרון, זרימה במהירות טרופה של צלילים עוקבים סיימה את הופעתו של יבגני ממש ב"היי" רוחני ומלהיב. אז שוב, למ? למה? לקלקל את זה עם אטיוד של שופן? רוצה להיפגש אתו בשלב שני.

רפאל סקורקה בן 26 הישראלי השלישי בתחרות, שופע מוסיקליות ובעל שליטה מצויינת ברזי הטכניקה. הבלדה של ליסט בפתיחה לא היתה בחירה ראויה שמבליטה את הצדדים היותר שירתיים של הפסנתרן , שירי שוברט היו קצת כבדים בעיקר הראשון ואבדו מקסמם והיצירה הומאז' לבאך מאת לייטון היתה מייגעת. אחד הסודות החשובים להצלחה בתחרות זה גם בחירת התוכנית, שתאיר ותבליט את מעלותיו של המתחרה. כאן זה לא עבד לטובת רפאל וחבל.

הרמה הכללית בתחרות היא מהגבוהות שהיו. אין לקנא בחבר השופטים שצריך להגיש ביום ראשון אחה"צ את רשימת  העולים לשלב השני.

בתחרות הזו מתחרים גם שני פסנתרים: הסטנווי האגדי והפציולי האיטלקי. דומה שקרנו של זה האיטלקי עולה קצת ומידי פעם הוא "מגרש" את עמיתו הוותיק ובעל המוניטין אבל עדיין הרוב מאמין בפסנתר שכבש מקום ראשון וכמעט בלעדי בעולם הפסנתרנות.

ועוד בסוף השבוע המרתק והמעניין: האולם היה מלא מפה לפה, ובין השורות ישבו הרבה ילדים ממש צעירים  עם הוריהם שהוזמנו לבוא וקבלו כרטיס במחיר סמלי (25 שח). ניר ברנד מארגן זאת ונראה שמח כל פעם שזאטוט צעד לעבר האולם בסקרנות. יש גם חבר שופטים המורכב מפסנתרנים צעירים מצטיינים ובהם 3 שזכו בתחרות רובינשטיין לצעירים בביג'ינג לפני כמה חודשים. יהיה מאלף להשוות את התוצאות של הצעירים למול הוותיקים והמנוסים.

בהמשך נספר על השופטים, אלה העירנים ואלה המנמנמים, ועוד קטעים של מאחורי הקלעים. חוויה כזו יש רק פעם בשלוש שנים. אז בואו ותשתתפו.

רשמים והרהורים מהיום הראשון בתחרות רובינשטיין

       מאת   אורה בינור

שמונה מתחרים עלו, זה אחר זה, לביצוע הרסיטל  שלהם בשלב הראשון של התחרות. רובם צעירים סביב גילאי העשרה המוקדמים. "ממש ילדים" אמרה בחיוך אימהי שכנתי מימיני. יש הפעם ייצוג רב לפסנתרנים מסין אלא כשקוראים איפה הם לומדים כבר שנים רבות, מגלים שהם בג'וליארד (רבים נמנו על תלמידיה של יוכבד קפלינסקי), באקדמיה המלכותית למוסיקה בלונדון, בקונסרבטוריון ניו אינגלנד בבוסטון, בקליבלנד וכדומה.

עוד מתברר וזה למעשה גם תנאי מוקדם, שהצעירים האלה, פרחי הכהונה המוסיקלייים, כבר זכו בפרסים חשובים בתחרויות (אפילו בתחרות המתקיימת במרוקו) וזכו במלגות, בפרסים ובמענקים ברחבי העולם, ולא עברו את גיל 30.

המכנה המשותף, בראייה רחבה וכוללנית, שלכולם טכניקה אדירה, מדהימה, והם בעלי שליטה סופריורית במה שאצבעות-הגומי שלהם יכולות לעשות. לעיתים מהר יותר ממה שהעין מסוגלת לעקוב.

אז איך זה קורה? בשנות ה-50 וה-60 באקדמיה למוסיקה בה למדתי בירושלים לא היה אף תלמיד או תלמידה שהיתה לו או לה טכניקה כזו. גם לא היו בצוות המורים כאלה שהיתה להם טכניקה כזו. לא היו פסנתרנים שביצעו יצירות "מטריפות" מבחינה טכנית במהירויות שיא. האם כל זה קרה הודות לנפילת החומה בברה"מ וזרימת מורים למערב? האם זו אמביציה מטורפת של צעירי רוסיה והמזרח הרחוק? של צעירים בכל העולם? האם ניתן להשיג זאת ע"י שעות של נגינה? מכל מקום – היום כל מוסיקאי צעיר כבר עולה על הבמה החל מגיל 8 ו"מרביץ" איזה אטיוד במהירות מטורפת, בקלות בלתי נסבלת.

אבל כבר הורגנו שזה המצב, זו התשתית ואנחנו, מעבר לאקרובטיקה שהיא כבר מובנת מאליה, מחפשים את הניצוץ האמנותי, את האמן שישאיר בנפשנו חוויה חזקה בלתי נשכחת ואמיתית.

בבוקר הראשון היו שניים שהתקרבו לאידאל הזה:

הפסנתרנית טיפני פון, ילידת סין, בת 20! שלומדת בג'וליארד משנת 2006. היא צנומה, לבשה שמלה הדוקה בצבע לבן כסוף עם שובל שהשתרך מאחור, וזה לא היה מבייש שום שמלת כלה. אבל זה שולי. היא מפיקה צלילי קסם מהסונטה של היידן, מהבלדה הראשונה של שופן והוואלס של ראוול. הבלדה הידועה של שופן החלה כמו חלום קסום, תאור של טבע פסטורלי, לא דומה למרבית הביצועים הרבים של הבלדה. אט אט נבנתה הדרמה והתפתחה לסערה ששכחה ולבסוף התפרצה שוב ביתר שאת. זו נגינה עדינה, אצילית. הוואלס של ראוול היה גם הוא צבעוני אימפרסיוניסטי והתפתח לוירטואוזי אך הכל במינון מובנה וידוע מראש. מצד אחד זה מהפנט ומצד אחר זה הופך לצפוי גם אם זה אצילי. אבל היא מיוחדת ואני רואה אותה עולה לשלב שני. ייתכן שעוד כמה שנים של ניסיון חיים והבשלה יבטיחו לה מקום מכובד.

עוד התרשמתי מאד מנגינתו ומאישיותו של רויו הואנג בן 28, יליד סין ותלמידו של סרגיי בביאן (המורה של טריפונוב זוכה הפרס הראשון שעושה קריירה מטאורית). הברקרולה של שופן שיקפה את פלטת הרגשות והצבעים של שופן וזה היה מצויין, אבל הסונטה ה-8 של פרוקופייב היתה מחשמלת מהצליל הראשון ועד לאחרון. לרויו יש יכולת אמירה רגישה ופיוטית וגם ביטויים שופעי עוצמה עם אמירה. בעת הצורך הוא הקיש בצידי כף היד כדי להבליט ולהדגיש תפנית או צבע מסויים. הפרק השני היה קסום כולו, ומחשמל בעדינותו המהורהרת. הוא שקוע כולו בלהביע את התוכן. ההדרן שהוא חיבר בעצמו היה מקורי ומעניין – עיבוד של אינטרמצו של ברהמס כפי שאולי ברהמס היה כותב אותו היום, כאן ועכשיו. פסנתרן שהוא "כמעיין המתגבר". מצפה לו בשלב 2.

ששת הפסנתרנים הנוספים ביום הראשון התברכו כולם בכשרון רב. הם באמת מנגנים טוב, יפה כמו תלמידים מאד מוכשרים אבל לא גיליתי שם מישהו שהביא את אותו הלפיד שמגביר אצלנו את לחץ הדם או נכנס ישר למחזור הדם. שמחתי לשמוע שקבוצת תלמידי פסנתר צעירים, הוריהם ומנהלת הקונסרבטוריון שלהם (אורלי חרותי-יוגב) היו באולם והקשיבו לרסיטלים.

כל זה היה ביום הראשון שהיה.

אורה בינור

תחרות רובינשטיין – מאת אורה בינור

צלילים של חגיגה – קונצרט הפתיחה של התחרות 25.4.17

 

באולם בית האופר , שהיה מלא מפה לפה, השתררה אוירת חג, משהו ששידר שמחה וציפייה.

התחרות הבינלאומית ה-15 לפסנתרנים ע"ש ארתור רובינשטיין, נפתחה בתצוגה חגיגית של שלושה פסנתרנים צעירים מאד, בגילאי15,16,17 שבאו הישר מתחרות רובינשטיין לצעירים שנוסדה לאחרונה בבייג'ינג,סין שם הם זכו בפרסים ובשבחים.

על הבמה החגיגית ישבו נגני תזמורת ראשון לציון שנגינתם משתבחת מעונה לעונה. המנתצח ירון גוטפריד הישראלי עשה מלאכת ניצוח נפלאה, קשובה לנגנים ולמוסיקה וכך נוצר אקלים כה חגיגי לפתיחת התחרות שיש בה גם הרבה מתח חשמלי, לפעמים גילויים מלהיבים ולעיתים אכזבות, אך התחרות משקפת את ההשגים הוירטואוזיים והאקרובטיים כמו גפ המוסיקליים של פסנתרנים צעירים ואמביציוזיים. עבורם השאלה אם מוסיקה קלאסית תאריך ימים אינה רלוונטית ובכלל לא קיימת.

ואתם יודעים מה? כששמעתי את הכשרונות הללו, באמת היה קשה לחשוב שהמוסיקה הקלאסית גוועת ורחמנא לצלן תיעלם מן העולם. תחרות רובינשטיין היא בדיוק הכור האטומי המוסיקלי שממנו ודרכו אנו צופים בתשוקה הענקית לנגן. לעשות מוסיקה, להפתיע, להלהיב,וכמובן להמשיך את הרצף של הפסנתרנות הגדולה.

אין תשובה חד משמעית לשאלה אם התחרויות הן כלי אולטימטיבי להצלחה או שניתן להמריא לצמרת גם בלעדיהן. בעידן בו המדיה והדיגיטציה שולטות אין אפשרות להתעלם מהן וחכם הוא זה שמנצל את יתרונותיהן

השנה, בתחרו ה-15 , כדברי עדית צבי המנהלת האמנותית, יזכו תושבי פריפריה כמו דימונה ועמק יזרעאל לצפות בחלקים של התחרות באמצעות מסכים גדולים. זה הישג ותרומה חשובה וכל השבח לתורמים בעשייה הזו. גם בשני ערוצי המוסיקה, מצו ומדיצ'י, באינטרנט ברדיו ועוד תשודר התחרות. גם בקול המוסיקה ובעיתונות הישראלית ובאתר של התחרות עצמה וכן במדיה בחו"ל יהיו שידורים. זוהי, אם כן, התשובה המוחצת של ישראל לאלה בארץ ובעיקר בעולם שרואים רק את הצדדים השליליים והיותר אפלים שלנו.

לתחרות מגיעים יותר מ-30 פסנתרנים עד גיל 30, מרחבי העולם. לאחדים זה מפגש ראשון עם ישראל היפה (כך אני מקווה) בפניה התרבותיות.

ברכות לראש חבר השופטיםאריה ורדי שמוענק לו,בצדק רב, פרס ישראל על תרומותיו בעולם המוסיקה בארץ ובעולם. ברכות לעדית צבי העומלת שלוש שנים באדיקות בין תחרות אחת לרעותה וברכות למתחרים וביניהם שלושה פרחי כהונה ישראליים. וברוכים הבאים לחבר השופטים שמלאכתם לא קלה ועיתים קשה ביותר.

ונשוב לקונצרט הפתיחה.

שמענו תוכנית שהורכבה בטעם רב, בחוכמה ובאומץ. לצד קונצ'רטו של מוצרט ל-3 פסנתרים (והפסנתרנים היו : סו אהיה מדרום קוריאה, אליזבטה קלוצ'רבה מרוסיה ודויד חריקולי מגאורגיה) שעצם המראה של 3 כנפים היה מקסים ולא שגרתי, גם הציג שלושה פסנתרנים מצויינים. מדהים איך אמדאוס הגאון הצליח להעניק לכל פסנתרן איזו אמירה קטנה שבה ניתן היה במערכת הזו לשמוע בכל זאת את הייחודיות. הם באמת הצליחו לנגן בצלילי פנינים מוצרטיות והתזמורת ליטפה אותם בעדינות רבה.

לצד אטיודים מרהיבים של ליסט ופרק סונטה של ברבר, שדורשים מיומנות וירטואוזית גבוהה שאכן השלושה התברכו בה, הותענו פתאום לשמוע משהו כה מוכר – השיר 12 ירחים של נעמי שמר שמשה זורמן הלחין לו סדרת וריאציות ג'זיות שמחות ונחמדות. זה היה מין קטאזיס.

הצימוק  הגדול היה בסוף עם נגינתו הנהדרת של אנטוני ברישבסקי, זוכה פרס ראשון ברובינשטיין 2014. בריבסקי ביצע את הקונצ'רטו של ראוול בקסם בלתי יאומן, הפרק השני במיוחד היה פיוטי, חלומי, רומנטי מעודן ומה לא. אבל כל היצירה נגעה ללב וריגשה. ואז רפסודיה בכחול של גרשווין עם כלי נשיפה ובראשם קלרינט מבריקים במיוחד ושוב עם נגינת פסנתר שיש בה המון אמירה ללא כל אפקטים. ברישבסקי הינו אמן צנוע, אמיתי, משדר כנות רבה, בעל טעם אדיר, מזכיר בתסרוקתו את שוברט וגם את ראדו לופו. מנגן עם המון כנות, בלי "קונצים" ובליהפגנות  ובלי חוכמס. אמנות נטו.

תחרות ששולפת פסנתרן כזה היא באמת תחרות סופר, ענקית, חשובה, ומוצלחת.

אני מאחלת לכולם עוד תחרות מופלאה, שבה, כמו בספרי בלשים (דטקטיבס) נוכל במשך 3 שבועות לזהות את "הפושע"  ולהעניק לו פרס ראשון של הצטיינות (ולא בית סוהר כמו בבלש) ללא היסוס , ללא ספקות וברוב קולות.

צאו עם ברכת הדרך ובהצלחה.

אורה בינור

"נורמה" באופרה הישראלית

האופרה "נורמה" זכתה לפופולריות גם אצל אוהבי מוסיקה שאינם מוסיקאים מקצועיים וזאת בזכות האריה המרגשת "casta diva" ("אלה טהורה"), שאותה שרה נורמה כבר במערכה הראשונה. מאז הקליטה הזמרת – הדיווה מריה קאלאס את האריה הזו,  היא נהפכה לנקודת מבחן והשוואה מאתגרת. לא פעם שומעים את הקהל מלחש בסוף האריה "כן, היא שרה בסדר, יפה. אבל היא לא מריה קאלאס…".

את תפקיד נורמה בהצגת הבכורה של האופרה הישראלית אמש, שרה זמרת הסופרן הראצ'והי באסנז, מארמניה, שזו הופעתה הראשונה באופרה הישראלית. מובן שהציפייה לאריה שלה הייתה גבוהה. נורמה עמדה על המזבח שהוצב במרכז הבמה, המתח גבר ואז היא פצחה בשירת האריה. המלודיה שכתב בליני מדהימה ביופייה, והחליל והקלרינט ניגנו אותה ברגישות רבה. המיתרים ליוו בעדינות ובתזמור פשוט כמו בשיר עם איטלקי, ורק שירתה של הזמרת הייתה רק בסדר. נעימה, אבל לא מרגשת או "מחשמלת", ומעבר לזה, היא חסרה נוכחות תיאטרלית ורגשית על הבמה.

צילום: יוסי צבקר

נורמה, הכוהנת הגדולה של הדרואידים הסובלים משלטון הפולש הרומאי, קוראת באריה הזו: "לשלום אקרא". היא מזדהה על פי הטקסט עִם העַם, אבל בעמדה על הבמה לא הרגשתי את ההזדהות הזו כמצופה מזמרת שהיא גם שחקנית. לא האמנתי לה עד הסוף. במערכה השנייה חל מהפך: אותה נורמה, המאבדת את אבי ילדיה הרומאי – פוליאונה לטובת אהבתו החדשה אדלג'יזה, נכנסה לתפקיד בקול הרבה יותר חם. היא כמעט רוצחת את שני ילדיה לאות נקמה ברומאי ומשם ועד לסוף האופרה, שרה באופן טרגי יותר, משכנע יותר, אמין יותר; בהתמודדות הקולית והבימתית שלה עם האירועים הקשים של בגידת האיש שלה, בבקשה מאביה שיגן על ילדיה הקטנים לבל יהפכו לקרבנות ובניצחונה להחזיר את אהבת הגבר שלה ולהישרף עמו יחד ביער הקדוש של הדרואידים.

המנהיג של הדרואידים הוא אורובזו, אביה של נורמה, וכמנהיג הוא בעל אוטוריטה: קול הבאס הגדול, היפה והעמוק של הזמר קרלו סטריולי היה לטעמי אחד הדברים המרגשים והמוסיקליים ביותר בביצוע ששמענו. מי שעוד גנבה את ההצגה הייתה זמרת המצו סופרן – ג'ניפר הולוויי, שקולה חם, זורם ומרגש, אך בעיקר מרשימה הייתה נוכחותה החזקה על הבמה. תזכרו שהיא "נגנבת" על ידי הרומאי של נורמה, ועוברת דרך ייסורים עד שנודע לה על הקשר של נורמה עם פוליאונה, ואז גוזרת על עצמה להישאר עם נורמה. אחוות נשים? פחד ויראה מאלוהים? אולי.
מבין הקולות הגבריים, בלט גם זמר הטנור גוסטבו פורטה, בתפקיד המושל מטעם רומי בגליה, שבהחלט העניק כמה רגעי קסם. יש באופרה הזאת, הכתובה בסגנון ה"בל קנטו" מן האתגר הקולי לזמרים: קווים מלודיים ארוכים, לצד רגעי "אקרובטיקה" קולית ואף הבלחות לקולורטורה.

המנצח דניאל אורן היה במיטבו, והפליא ביכולתו לנצח הפעם על מוסיקה בעלת תזמור פשוט, שאינה משדרת דרמה מהפכנית ואף לא סערה נוסח ורדי. התזמורת הסימפונית ראשון-לציון ניגנה מצוין, עם ברק של כלי הנשיפה ועם חום מלודי שזרם בצורה מסוגננת.

התפאורה, הנגלית לעינינו כבר עם פתיחת המסך, בנויה ממשהו דמוי סלעים גבוהים, כך שהאנשים נראים קטנים מאוד לעומתם. הדימוי שמתאר את הסלעים הללו בצורה הטובה ביותר הוא אולי פלחים של פרי, אבל גבוהים מאוד, אפורים, ובכל תמונה הם זזים לצדדים ונפתחות תמונות של מזבח, של ירח ענק צהוב ("סופר מון", כמו שהיה לנו לפני כמה שבועות). באופן כללי, התפאורה לא משתנה הרבה לאורך האופרה, אלא עוברת גיוונים ושינויים קטנים. היא אמנם לא מדהימה ביופייה, אך משרה "אווירה של פעם".

מי שהצטיינו בהופעתם היו זמרי מקהלת האופרה, שהיו לבושים בבדים אפורים ותכולים שמשתלבים באווירה של התפאורה, ובעיקר שרו יפה, באופן מסוגנן ובקולות אחידים. הבמאי אלברטו פאסיני נקט בגישה השמרנית: הוא לא העתיק את האופרה למדינה נשלטת אחרת, אלא נשאר נאמן למקור ההיסטורי.
כך הוא באופרה "נורמה": מעט דרמות, דילמה ידועה בין העדפת האהבה על פני נאמנות למולדת, חילול קדושת הבתולות. לאורך האופרה כולה אין רגע אחד של קטרזיס, אין חיוך אחד, אין שום מעשה קונדס (אפילו לא עם שני ילדיה של נורמה), הכול אפור כהה, כמו התפאורה, עד לסוף המר.

זו הפקה מקצועית, לא מעוררת התרגשות אמנם, אך בכל זאת שווה לצפות בה בשל ההד ההיסטורי שלה, ובעיקר בשל המלודיות המקסימות של בליני. אז את הקטרזיס צריך למצוא במקום אחר.

פנינה זלצמן: הגברת הראשונה של הפסנתר הישראלי

"יש שני רגעים גדולים בחיי אמן. אחד – כשהוא מקבל קונצרט והשני – כשהוא מבטל"

מאת

אורה בינור

הפעם אחת, פנינה הלכה לרופא, היא סבלה מנשירת שיער, ושערה השחור והגולש היה כמובן אחד הסממנים הייחודיים שלה. הרופא המליץ לה ללכת לפסיכיאטור כי אולי היא עצבנית. כך נהגו אז. פנינה הלכה לפסיכיאטור בעל מבטא הונגרי חזק, שפנינה חיקתה אותו בשובה הביתה וכך ספרה:

הוא שאל אותי "איזה מַחָלִים היו לך?" ואני עניתי: "שניצל".
"לא שפעת אינפלואנזה היה לך?"
"לא"
"ומה את אוהבת לעשות?"
"לנגן."
"אה, שוברט את אוהבת? ברהמס? מוצרט? צ'ייקובסקי?"
עד שנמאס לפנינה והיא אמרה לו: "תשמע, אני פנינה זלצמן". בפנקס קופת חולים היה רשום שמה כשם נישואיה: פנינה וייסמן. הפסיכיאטר ראה ששמה וייסמן, הוא זינק מהכסא, רשם בקדחתנות, ושלח אותה לדרכה: "יש פה 3 עותקים. אחד אני שומר, ואת שני העותקים האחרים למסור מיד לרופא". פנינה יצאה מהחדר, פתחה את המכתב וקראה "הנ"ל חושבת שהיא פנינה זלצמן. אני ממליץ על כדורים חזקים להרגעה".

באחת מתחרויות הפסנתר ע"ש ארתור רובינשטיין בהן פנינה כיהנה כשופטת, יצאו כל השופטים והקהל להפסקה. בדרך חזרה לאולם, הלכנו יחד כמה צעדים ושאלתי: "נו, פנינה, מה את אומרת?" והיא ענתה בקצרה: "אוי, אלוהים כל כך קמצן".

עם פנינה, לעומת זאת, אלוהים נהג בנדיבות. הוברמן שמע את הילדה פנינה זלצמן בפריז. הוא מיד כתב מכתב לתזמורת הארץ-ישראלית שהקים (לימים הפילהרמונית הישראלית), וכך אמר: "שמעתי ילדה שלעיתים רחוקות בחיי אמן הוא עובר חוויה כזאת גדולה כמו לשמוע את הילדה הזו. הזמינו אותה מיד לנגן עם התזמורת!". היא הופיעה באוסטרליה, ניו זילנד, אפריקה (כולל מצרים), בכל הקבוצים ומחנות הצבא. היתה הפסנתרנית הארצישראלית היחידה שהגיעה להופיע במחנות ניצולי שואה והפליטים בגרמניה, והיתה הפסנתרנית הישראלית הראשונה שהוזמנה לסיור קונצרטים ורסיטלים בברה"מ.

בשנת 1928 בפלשתינה בעיר תל אביב, לא היה זה מעשה שבשגרה לטפח צעירים מוכשרים ברמת גאוני מוסיקה, ובוודאי לא לשלוח אותם בגיל 8 ללמוד בפריז אצל אחד מענקי הפסנתר של דור הזהב, אלפרד קורטו. היה זה בשנת 1922 כאשר פנינה בת ה-6 באה לנגן לפני השיעור, אך מצאה שאיזה פסנתרן מבוגר יושב ומנגן. "אמרתי לו שיזוז כי אני צריכה להתאמן, הוא לא הבין כי לא ידע עברית. זה היה אלפרד קורטו הפסנתרן הגדול. אז דחפתי אותו קצת. הוא קם והתחלתי לנגן. כשנכנסה הגב' אופנקו (מורתה לפסנתר של פנינה) הוא אמר לה שמזמן לא שמע ילדת פלא מוסיקלית כל כך והוא רוצה שאבוא לפריז ללמוד אצלו".

לאה, אמה של פנינה, קפצה על ההזמנה הזו ללא היסוסים. היא הרגישה ברת מזל שקורטו הגדול הזמין את הבת המוכשרת. היא מכרה את כל חפצי גן הילדים שבבעלותה ואת הפסנתר, ארזה מעט מטלטלים במזוודה רעועה, וקנתה 3 כרטיסי נסיעה באוניה עבורה, עבור פנינה ועבור האח הקטן יאיר. במשך עשרה ימים הם היו על הים. "בנמל יפו שטנו בסירות קטנות לאוניה. התמקמנו על הסיפון ושם היינו עשרה ימים. המלחים היו לפעמים מגניבים לנו אוכל. לא ידעתי אפילו שבאוניה יש תאים. לא היה לי מושג שיש חדר אוכל. היינו רק על הסיפון ביום ובלילה. נסיעה לא כל כך נעימה. ירדנו במרסיי ומשם ברכבת לפריז. במטרו הגענו לרובע הלטיני. אמי לא ידעה מילה בצרפתית, רק רוסית, יידיש ועברית. מצאנו מלון קטן ומוזנח. לא היה לנו מה לאכול והשוערת נידבה לנו לחם. אני ישנתי עם אמא על המיטה ואחי יאיר ישן במגירה התחתונה של השידה.


למחרת בבוקר, עייפים ורעבים, נסענו לבית של קורטו. צלצלנו בדלת. קורטו היה המלך של פריז. הפסנתרן הכי מפורסם. מאסטרו גדול. בפריז נהוג לצלצל ולבקש פגישה. במקרה הוא היה בבית. קורטו ראה אותנו עם החבילות, פיו נפער בתדהמה, שהרי הגענו בלי להודיע, אבל הוא זכר אותי וליטף את שערותיי. לא יכולנו לדבר – קורטו ידע קצת גרמנית אז איכשהו עם היידיש הוא אמר כמה דברים ואז מיד טלפן למשפחת הברון אדוארד רוטשילד. הוא אמר להם שמוכרחים לעזור לי. הוא ביקש מילגה עבור הפלא המוסיקלי מפלשתינה. קורטו הבטיח שהכל יהיה בסדר. חזרנו למלון רעבים ועייפים. באותו יום הגיע פסנתר, מטרונום, וצ'ק בסך 250 פרנק ממשפחת רוטשילד."


משפחת רוטשילד שלחה כל חודש גם חבילת מזון שכללה קקאו, עדשים, חתיכות סוכר, אורז ותלושים לקניית מוצרי חלב במחלבה. פנינה נדרשה לנגן בבחינת כניסה ל"אקול נורמל דה מוזיק". כל שאר התלמידים התקבלו רק לאחר בגרות. היא ניגנה בבחינה סונטה של מוצרט, בגטלות של בטהובן ורונדו של הומל. היא היתה הכי קטנה ולא ידעה מילה בצרפתית. בחוץ היה חורף אירופאי קר, והיא היתה לבושה בשמלת קיץ משופשפת ללא גרביים ובלי מעיל. היא עברה את הבחינה בהצלחה גדולה וזכתה לתואר גאון. מאז אמא שלה טיפלה רק בה, ופנינה טיפלה באחיה יאיר שאותו אהבה עד בלי די. אלפרד קורטו נתן לה שעורים פרטיים – כבוד שלא קיבל אף אחד מלבדה. היה לה מורה פרטי לצרפתית ולמתמטיקה במימון הרוטשילדים, שהזמינו אותה להתארח בימי שבת לצהריים. "הייתי כל כך רעבה. הושיבו אותי שם עם כל המזלגות מזהב ושמו לי עוף בצלחת. כולם עשו משהו עם הסכין והמזלג. אני לא ידעתי לעשות את זה. פחדתי. אז לא אכלתי כלום ונשארתי רעבה" היא ספרה.

לאורך כל שנות לימודיה אמא שלה לקחה את פנינה אל מאחורי הקלעים של כל גדולי המוסיקה שהגיעו לפריז, ושכנעה אותם להקשיב לילדת הפלא מפלשתינה. כאשר ארתור רובינשטיין הקשיב לפנינה, הוא התפעל והציע שהיא תבוא אליו כל פעם שיהיה בפריז. "אבל", הוא התנה, "עליכן ללכת בסמטאות וברחובות הצדדיים כדי שקורטו לא יראה אתכן באות אלי. הוא יתפוצץ מכעס". ואכן, כל פעם פנינה ניגנה לרובינשטיין כשהוא פותח את הדלת לבוש חלוק משי, בדש החלוק שלו ענד פנינה וכוסית קוניאק בידו. הוא כינה אותה "לה פטיט פלסטיניאן". ובכל שעור כזה הוא לימד אותה משהוא חדש, ואז העניק תווים של שומן ואחרים ו-50 פרנק דמי כיס. לימים, כאשר נוסדה התחרות הבינלאומית ע"ש רובינשטיין, פנינה היתה השופטת בה בחר רובינשטיין לפני כולם.

לאחר שנסתיימו הלימודים חזרה פנינה לארץ ישראל. בשל מלחמת העולם השניה, פנינה נשארה בארץ ולא יכלה לשוב לפריז. היא הופיעה אז לראשונה עם התזמורת הארץ ישראלית וביצעה שלושה קונצ'רטי בערב אחד. המבקרים שיבחו בהתפעלות את "הנערה הצעירה המוכשרת, שחורת השער המהלכת באצילות על הבמה".

בארץ בשנת 1946 פעל המלחין מרק לברי. הוא התגורר בתל אביב ואף החביא בביתו את אחד הפעילים של ההגנה שהסתתר מפני שלטונות המנדט הבריטי. גם הוא התפעל מנגינתה ומאישיותה של פנינה, ולכן הלחין עבורה קונצ'רטו לפסנתר. הוא נהג לכתוב כל כמה ימים פרק או חלקי פרק בקונצ'רטו. פנינה הייתה לוקחת את התווים ולומדת אותם. כעשרה ימים לפני הבכורה, הוא הספיק לסיים את הכתיבה ונשארו אצלו 10 הדפים האחרונים. לפתע האנגלים הכריזו על עוצר. זו הייתה השבת השחורה המפורסמת. ברחוב הסתובבו ה"כלניות" (חיילי המנדט) שלא נתנו לאיש לזוז ברחוב. פנינה העיזה לצאת. פנתה לכלנית והסבירה לו שהיא חייבת את התווים של היצירה. לאחר שעה של הסברים וחשדות היא צעדה לביתו של לברי בליווי חמש כלניות. הם חשדו שהיא מרגלת או טרוריסטית. לברי נבהל ולקח זמן עד שפתח את דלתו. הוא מסר את התווים. הכלניות בדקו היטב שלא מדובר באיזה קוד סודי ומוצפן של ריגול או כתב-סתרים, ורק לאחר שהשתכנעו, הם ליוו את פנינה לביתה ללמוד את הפרק האחרון של הקונצ'רטו.

פנינה גידלה דורות של פסנתרנים צעירים. היו לה תלמידים רבים, ביניהם גם כמה תלמידים שהתקבלו כי פנינה לא ידעה איך לומר להם "לא". לאחד מהם היא קראה "ויהי מה". וכך מדוע? כי כל המשפחה שלו לחצה עליה שתקבל אותו ויעצו לה להגיד "לא יכולה ויהי מה". היא אמרה שזה נהדר, ושנים היא קראה לו ויהי מה. עד היום לא ידוע מה שמו.

היא היתה פרופסור אמריטוס לפסנתר בביה"ס ע"ש בוכמן-מהטה באוניברסיטת תל אביב, כתת האינטרפרטציה שלה באקדמיה זכתה להד אדיר ולניקוד גבוה מאד בקרב הסטודנטים, היתה שופטת בתחרויות רבות וביניהן תחרות רובינשטיין הבינלאומית לפסנתרנים, כלת פרס ישראל למוסיקה 2006, ניגנה מאות רבות של רסיטלים ברחבי העולם והשתתפה בנגינת מוסיקה קאמרית בארץ ובחו"ל. היא בחרה לפתח את הקריירה שלה כשהיא מתגוררת בתל אביב, ומעולם לא נעזרה ביחצנים למיניהם. היא היתה קשורה נפשית בקשר עז לאחיה יאיר, שניגן כינור ולאחר מכן חזר לפריז ללמוד ניצוח אך עזב הכל מאחוריו כדי להצטרף להגנה, ועלה על מוקש, נפצע ומת במלחמת השחרור במשלט ליד באר שבע. "זה היה הארוע המכונן בחיי" התבטאה בזמנו. על שמו קראה לבתה היחידה בשם יאירה.

פעם שאלתי אותה אם היא מרגישה לפעמים בודדה. "בכל יום בשעה חמש" פנינה ענתה "אני שותה קפה עם שופן, אנחנו משוחחים ומחליפים רשמים ודעות. אז איך אני יכולה להרגיש בודדה?".
עיריית תל אביב תלתה שלט על ביתה של פנינה ברחוב דובנוב: "כאן התגוררה הפסנתרנית פנינה זלצמן". רוחה, אצילותה, חוש ההומור שלה (לעיתים שחור ולעיתים כחלחל) ,הידע הרחב שלה במוסיקה, בספרות ובאמנות – כל אלה ועוד מוטבעים בזכרון הקולקטיבי של אוהבי, חובבי ואנשי המוסיקה בארץ ובעולם.

פרנץ מוהר –טכנאי הקונצרטים הראשי ומכוון הפסנתרים של חברת סטינווי בניו יורק.

ספורים מאחורי הקלעים של מכוון הפסנתרים הראשי שטיפל אישית בכמה מגדולי הפסנתרנים

++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++

"אין שני פסנתרים שהם ממש אותו דבר. זה בלתי אפשרי. הם יכולים להיות קרובים ודומים  אך לא זהים. פסנתר נולד עם תכונות, בדרך מסוימת ועליך לעבוד עם מה שיש" .

אלה דבריו של פרנץ מוהר, מי שכיהן בתפקיד הטכנאי הראשי של פסנתרי Steinway בניו יורק והיה המכוון האישי של כמה מגדולי הפסנתרנים ,החל משנות ה-60.

סיפורים מאחורי הקלעים של כמה מגדולי הפסנתרנים, שמוהר טיפל בפסנתרים שלהם וכיוון אותם , כל אחד על פי רצונו ונטיותיו  המוסיקליות.

****************************************************************************

פרנץ מוהר נולד בגרמניה בעיירה דורן  (DUREN). חלומו היה להיות כנר סולן אך בשל פגיעה בכתף הוא נאלץ לזנוח את הכינור ואז , בשנת 1950,החליט ללמוד  בנייה, כיוון וטיפול בפסנתרים.  שש שנים לאחר שסיים לימודיו. מוהר התמנה לטכנאי הקונצרטים של סטינווי בדיסלדורף וב-1962 עבר לניו יורק והצטרף לחברה המפורסמת כאסיסטנט לטכנאי הראשי. בשנת 1965, כשקודמו פרש, פרנץ מוהר התמנה לתפקיד הטכנאי הראשי (chief technician ) של סטינווי  בניו יורק.

בשלוש השנים שהיה עדיין אסיסטנט של קודמו בתפקיד,ויליאם הופפר, פרנץ מוהר הצטרף לבוס שלו וכך הכיר מקרוב כמה מגדולי הפסנתרנים של התקופה אותם המשיך לשרת ולטפל בפסנתרים  שלהם, בסטודיו ועל הבמה, במסירות אין קץ. לכמה פסנתרנים לקח קצת זמן להתרגל אליו ולו עצמו לקח גם זמן להתרגל אליהם, ללמוד את חולשותיהם , את רגישויותיהם,את שיגיונותיהם ואת אופיים המוסיקלי .

כאשר פרנץ מוהר עבד  עדיין כאסיסטנט ובא להורוביץ הביתה פעם בחודש עם הבוס שלו לכוון את הפסנתר, הורוביץ לא ירד למטה בכלל. "הוא היה מבודד מאד באותו זמן, אם כי הקלטות היו לו. אלו היו שנות שקט כי הורוביץ לא הופיע ולא ניגן בפומבי במשך 12 שנים בין 1953 ל-1965.  הוא היה גם ביישן ומופנם. הוא ישן עד מאוחר בבוקר ונשאר למעלה גם לאחר שהתעורר ואז יום אחד, כשהייתי בביתו וכיוונתי בעצמי את הפסנתר, הוא ירד מהקומה השנייה. היה לי מזל שהוא חיבב אותי. מאז והלאה הוא תמיד ירד כששמע אותי מסיים את הכיוון. היה מדבר או מנגן".

 

*הפסנתר של הורוביץ והפסנתר של רובינשטיין-האם לפסנתר יש אישיות?

רבים שאלו את פרנץ מוהר על הפסנתר  האישי של הורוביץ: מה היה כל כך מיוחד בו. הורוביץ ארגן פעם קונצרט "בינלאומי" בקרנגי הול. הוא הזמין אנשים מכל העולם והביקור כלל טיסה, מלון, כרטיסים לקונצרט וביקור בניו יורק לשבוע. התברר שהמטוס היה מלא בעיקר במכווני פסנתרים מארגון המכוונים היפני.כ-120 מהם. בהפסקת הקונצרט הם התרוצצו עם המצלמות שלהם וצילמו את הפסנתר מכל זווית אפשרית, בתקווה למצוא מה מיוחד בפסנתר הזה. פרנץ חייך  לעצמו ואמר: "אין שום דבר מיוחד בפסנתר הזה! אין שום דבר מיוחד בכוון ובטיפול. זה היה פסנתר סטיינוויי משנת 1940 שניתן לונדה  (בתו של טוסקניני) ולהורוביץ כמתנת חתונה . הורוביץ אהב אותו והשתמש בו בקונצרטים רבים ברחבי העולם.

כל אמן  משאיר את חותמו על הפסנתר שלו. כל פסנתרן מנגן קצת אחרת וכל פסנתר מצלצל קצת אחרת. הפסנתר של הורוביץ הותאם למה שהוא אהב, לסאונד שהוא רצה. הורוביץ עצמו תמיד אמר "לפסנתר שלי יש קמצוץ של 'נזלת'.".

 

הורוביץ בחר ורצה פסנתר שהאקשן שלו  במקלדת היה נענה לו בקלות, ברכות  וללא התנגדות או לחץ, עם צליל מבריק. רובינשטיין לעולם לא היה מנגן על הפסנתר המסוים הזה שהוא 'פסנתר הורוביץ'. הוא לא היה יכול לשלוט בקלידים, וחוץ מזה רובינשטיין היה מחפש צליל (סאונד) אחר לגמרי.

רובינשטיין היה לדעת פרנץ פסנתרן מופלא אך שונה לחלוטין מהורוביץ. "הוא היה זקוק לפסנתר שבו יחוש  איזו שהיא  מידה של התנגדות בקלידים. וצליל הרבה יותר חם ויותר רחב, או עמוק, כהה יותר. פסנתר של הורוביץ הוא יותר מפוקס. הצליל יותר מבריק". רובינשטיין לא היה קריזיונר. לפני קונצרט, הוא היה נכנס לבחור פסנתר. הוא ניגן על אחד, על שני ואמר שזה מתאים לו  ובחר בראשון ללא בקשות מיוחדות.

להורוביץ הייתה שליטה אדירה במקלדת. הייתה לו  קשת צבעים וגוונים עצומה, מפיאניסימו  PP (שקט ביותר) שכמעט לא קיים, לסופר פורטיסימו  ff (עוצמתי, חזק).

*ולדימיר הורוביץ

פרנץ היה המכוון של הפסנתרים של הורוביץ במשך 25 שנה, בקונצרטים ובהקלטות.  בשנים בהן הורוביץ לא הופיע בפומבי, הוא הרבה להקליט בסטודיו של קולומביה ברחוב 13. פרנץ היה דואג לפסנתר ולעיתים אף התבקש להפוך לו דפים בעת ההקלטה. "לשבת כה קרוב אליו היה מפחיד כי לא ניתן היה לדעת מתי הורוביץ יתפוצץ. (יתפרץ), הוא הרי היה אמן קפריזי". אם משהו הקטן ביותר לא הסתדר בדיוק נכון, או שנגינתו לא נשמעה לו מספקת – הוא היה מקבל התקף. כל דבר היה יכול לשגע אותו, שולחן מאובק בחדר ההלבשה או כוס מלוכלכת. פעם הוא כעס על עצמו  כי כמה פרזות שניגן לא יצאו כמו שהן צריכות היו להיות לדעתו, – הוא היכה את המקלדת באגרוף (והוא היה חזק מאד), ואז קפץ ורץ לצד של הפסנתר והיכה במוט שפותח את הכנף.שוב באגרוף. המוט התמוטט ונפל ברעד נורא. מזל שההתפרצויות הללו היו קצרות ולאחריהן הוא היה רגוע מאד. אבל לא יכול היה להמשיך להקליט. הוא היה מוכרח לנוח.

בפעם אחרת, במהלך חזרה לקונצרט בקרנגי-הול, הוא צרח על פרנץ בצורה איומה. הוא תמיד עשה עניין גדול מהמיקום של הפסנתר על הבמה: היה מבקש להזיז אותו  כמה ס"מ לכאן ולשם , הזיז את הווילונות  והמסך שעל הבמה לסגור ולפתוח עד שהיה מרוצה. באותו יום הורוביץ לא מצא מיקום שמתאים לדרישתו לפסנתר מבחינה אקוסטית. אחד מעובדי הבמה הציע "מאסטרו, למה שלא נזיז את הפסנתר בזמן שאתה מנגן ותאמר לנו איפה לעצור? אנחנו די חזקים לזה".

הורוביץ חשב שזה רעיון גדול, וכך ,בעודו מנגן, כמה עובדים הזיזו אותו עם כיסא הפסנתר עליו ישב והאחרים הזיזו את הפסנתר…לאט לאט…. לפתע הוא שאג "סטופ! סטופ!" הוא הרגיש שהגיע למיקום המדויק. ואז כולם נרגעו. פרנץ הלך לאולם להקשיב .

לפתע, באופן בלתי צפוי, הורוביץ התפרץ בהתקף וצווח: "פרנץ, פרנץ, איפה פרנץ? אני נופל מהפסנתר כאן, הפסנתר לא ישר. איפה הוא? איפה פרנץ?"

פרנץ היה אחוז בהלה כשרץ על הבמה לעבר הורוביץ ותהה למה התכוון  הורוביץ כשאמר "ישר?" ליד הפסנתר היה תמיד שולחן קטן ועליו כוס מים וכשראה את פרנץ מתקרב לקח את הכוס ושפך אותה על פרנץ. כולם נדהמו, וכולם הלכו מסביב לפסנתר וניסו להזיז אותו טיפה לכאן ולשם. פרנץ אמר ש" מעולם לא מצאנו למה הורוביץ התכוון ומדוע הוא קיבל את התקף ההתפרצות הזה. משהו כזה יכול היה לקרות ללא אזהרה מראש".

מקרה דומה קרה ברסיטל בשיקגו. מכוונים יושבים בדרך-כלל מאחורי הקלעים למקרה דחוף. להחליף מיתר למשל. אבל בשיקגו פרנץ ישב בקהל. הוא רצה להרגיש את הציפייה שהייתה באוויר בכל קונצרט של הורוביץ, בחו"ל או באמריקה "הייתה הרגשה מחשמלת" הוא אמר "וכל אחד היה טיפה עצבני. אני במיוחד הייתי עצבני בקשר לפסנתר. אני מניח שהורוביץ היה יותר עצבני מכולם".  הורוביץ פתח את הרסיטל בנגינת סונטה של היידן וכשסיים אותה יצא מהבמה אל מאחורי הקלעים ולא חזר במשך זמן רב. "אני ישבתי בתא עם ונדה, אשתו של הורוביץ, והרגשתי מה עומד לקרות. לפתע נפתחה הדלת של התא וקול עמוק שאל אם המכוון נמצא כאן?. קמתי ורצתי לאחורי הקלעים. זה לקח כמה דקות. כשהגעתי הורוביץ רגז. 'פרנץ' הוא אמר, 'ניגנתי כל כך הרבה תווים שגויים, פיספוסים. מישהו נגע בכיסא שלי. הוא גבוה מידי'. שאלתי את הורוביץ מה ברצונו שאעשה? והוא ענה: 'תנמיך אותו'. אבל כמה? שאלתי. הוא סימן לי באצבעותיו איזה רבע אינץ'. " פרנץ עלה לבמה כשהקהל צוחק ומוחא לו כפיים. הנמיך בטיפה בלתי ממשית. הורוביץ חזר לבמה והמשיך בנגינה. מאז פרנץ לא העז  עוד לשבת באולם.

הורוביץ היה עקבי בכל מה שעשה. הוא ניגן רק קונצרט אחד בשבוע. החזרה שלו לפני קונצרט הייתה תמיד ביום שבת בשעה 4 אחה"צ. הקונצרט היה  תמיד ביום ראשון. כך היה לפרנץ  זמן רב להכין את הפסנתר. הוא מעולם לא התאמן ביום של הקונצרט.

פסנתר הקונצרטים של הורוביץ היה נעול בתוך כלוב באולם סטיינווי. לא הותר לאיש לנגן . פרנץ הסתכל עליו וטלפן להורוביץ: "מאסטרו, היה טוב אם הפסנתר ינוגן קצת. למה שלא תבוא לכאן מידי פעם ותתאמן עליו?" –"להתאמן! ל ה ת א מ ן! מה אמרת? פרנץ, כמה זמן אתה עובד בשבילי?"

"מאסטרו, אינני יודע, כבר שש או שבע שנים"

"ואינך יודע שאני לעולם אינני מתאמן?! אלו תמיד חזרות!".

הורוביץ לא אהב להתאמן ומידי פעם אמר לפרנץ: "אל תסתכל עלי, זה מזכיר לי  להתאמן, ואני שונא להתאמן".

באחד הקונצרטים כאשר עמד לצאת לבמה, רגע לפני הצעד הראשון, הוא פנה לפרנץ ואמר: "אתה רואה , שם , על הבמה, זה המקום הכי בודד בעולם".

הורוביץ חש ברע במשך שבועות ולבסוף עצם את עיניו על הספה בביתו, כשלצדו  ונדה ופרנץ. הם קבעו לצאת למסעדה עם הפסנתרן מאריי  פרחיה אך זה בוטל. האמבולנס  והרופא הגיעו תוך דקות ונאלצו  לקבוע את מותו ,בשנת 1989 . היה בן 86 במותו.

*ארתור רובינשטיין  (1886-1982)

הפגישה הראשונה של פרנץ מוהר ורובינשטיין הייתה בעונת הקונצרטים 1963-4 באולם באוניברסיטת ייל. לרובינשטיין כבר היה שם גדול באירופה. "הייתי מרוגש לפגוש אותו. תהיתי איך הפסנתרן היהודי הזה יקבל אותי כגרמני. קראתי מאמר שבו ציטטו את רובינשטיין  שאמר 'יש שני מקומות בעולם שבהם לעולם לא אנגן. האחד הוא ההימלאיה כי זה גבוה מידי להעלות לשם פסנתר והשני הוא בגרמניה, כי גרמניה נמוכה מידי בשבילי' וגם אמר שלעולם לא ידבר גרמנית'. ". פרנץ סיים לכוון  את הפסנתר ורובינשטיין שאל אותו "האם ניקית את המקלדת עבורי?" ופרנץ ענה "כמובן, מאסטרו". רובינשטיין המשיך ואמר "או, מישהו היה צריך להגיד לך. אף מכוון לא מנקה לי את הקלידים. כמובן לא יכולת לדעת." ואז בכעס הוסיף "ובכן, אינני יכול להופיע הערב, מי שמנקה את הקלידים גורם להם להיות חלקלקים…אני לא יכול לנגן". פרנץ נכנס לפניקה ואז מישהו מאחורי הקלעים אמר: "מאסטרו, יש לי דרך לסדר את זה. ראיתי אמנים שעשו את זה וזה עבד מצוין. שפרנץ ילך לבמה עם ספריי לשער וירסס את המקלדת כולה. ואז נחכה כמה דקות שזה יתייבש והקלידים יהיו מעט דביקים. תראה מאסטרו, זה יהיה בסדר". רובינשטיין הסכים לניסיון הזה. הקהל לא הבין מה קורה. חלק צחקו, חלק מחאו כפיים. לאחר 10 דקות רובינשטיין יצא לבמה, התזמורת חיכתה לו והוא ניגן את הקונצ'רטו ה5 של בטהובן 'הקיסר' בצורה מופלאה. רובינשטיין אהב את המקלדת עם הספריי כל כך שמאז פרנץ היה צריך לדאוג שיהיה לו ספריי לכל מקום.

 

 

 

.

"רובינשטיין  לא לקח אתו פסנתר אחד מסוים לסיורי הקונצרטים שלו. הוא ניגן על הפסנתר שהיה באותו מקום וגם במכוון הפנתרים המקומי" מספר פרנץ מוהר.

"לרובינשטיין לא הייתה את הטכניקה שהייתה להורוביץ אך הוא תיקשר מוסיקה בדרך מופלא. כשהאזינו לנגינה שלו, אפשר היה להישען אחורה וממש ליהנות ואילו אצל הורוביץ היו יושבים על קצה הכיסא מוקסמים ממה שיוצא מהפסנתר." פרנץ סיפר שהוא לא יכול היה להזכיר את  שמו של רובינשטיין להורוביץ. את זאת ידעו כולם בסטנוויי  והזהירו את פרנץ".

כאשר רובינשטיין בחר פסנתר להופעה הוא נהג לומר "או שיש לי מיד יחסים עם הכלי, או שאין לי יחסים כאלה. הכלי ואני צריכים להיות אחד ואני צריך להרגיש שאני מבטא את עצמי בכלי. כאילו לצאת מעצמי וללכת לאיבוד ביצירת המוסיקה , ואם זה לא קורה אני מנסה פסנתר אחר".

פעם אחת פרנץ הבטיח לבנו הבכור שהיה בן 12 שהוא ייקח אותו לקונצרט של הורוביץ בוושינגטון ובהזדמנות זו יבקרו בכמה מוזיאונים ואתרים. פרנץ סיפר זאת לדיויד רובין שהיה מנהל מחלקת שרותי הקונצרטים ותגובתו הייתה "אוה…פרנץ. אל תעשה זאת. אתה יודע כמה הורוביץ שונא ילדים. אל תיתן לו להתקרב להורוביץ. בניגוד לרובינשטיין שאהב אנשים וילדים ואנשים אהבו אותו. היה עוצר ומעניק חתימה לכל מי שביקש בחיוך ובנועם".

שבוע לאחר הקונצרט בוושינגטון פרנץ נסע שוב והפעם עם בנו הצעיר מיכאל שגם רצה לבקר בעיר. הפעם היה זה רסיטל של רובינשטיין. "עשיתי הכרות בין רובינשטיין למיכאל ושניהם היו מרוגשים מהפגישה. ' מיכאל, בוא לכאן' אמר רובינשטיין והושיב את מיכאל על ברכיו ליד הפסנתר. 'תסתכל על האולם. מחר הוא יהיה מלא באנשים. ייתכן שבשורה שלוש תשב ילדה יפה ואני אנגן רק לנערה היפה הזו כאילו היא היחידה.  ואז מיכאל ניגן לרובינשטיין קטע קטן של שומן על הפסנתר 'זה יפה מאד' אמר הפסנתרן הנערץ. פרנץ חשב לעצמו "איזה הבדל בין האישיות של הורוביץ לבין זו של רובינשטיין"…!

 

*אמיל גיללס   (1916-1985)

גיללס היה אחד האמנים הרוסים הגדולים ביותר ופרנץ העריך אותו מאד ואף התיידד אתו. קונצרט הבכורה שלו באמריקה היה בשנת 1955 ופרנץ החל לטפל בפסנתר שלו כמה שנים לאחר מכן, כשעבר לניו יורק. "גיללס היה פסנתרן עם אלגנטיות וגישה רומנטית" סיכם פרנץ. הוא דיבר מעט מאד אנגלית אבל הגרמנית שלו הייתה טובה וכך השניים התיידדו.

גיללס ביקש מספר פעמים שפרנץ יסיע אותו באוטו שלו לקונצרטים ופרנץ הסכים בשמחה. "כששמעו בסטיינווי שאני מסיע אותו, הם דאגו מאד ואמרו 'פרנץ, אתה יודע שכל רוסיה מאחוריו ואם אי פעם יקרה משהו אתה עלול להיות בצרות רציניות'. למרות זאת, פרנץ המשיך להסיע אותו וכמובן שבאוטו היה תמיד עוד אדם – "המתרגם" – מהשגרירות הרוסית, וברור שהוא השגיח שגיללס לא ילך לאיבוד חס ושלום".

בתום שנה באמריקה, גיללס אמר לפרנץ :"אני כל כך מתגעגע לרוסיה. אני כבר רוצה להגיע לדירה הקטנה שלנו ברחוב גורקי במוסקווה". למרות שאשתו היתה אתו, גיללס לא אהב את אמריקה ותמיד ציפה לשוב למולדתו. כמובן ששמרו עליו הייטב והוא לא ראה שום דבר מלבד חדרי מלון . "אני מנגן על הבמה אבל אינני פוגש אנשים" היה אומר. פרנץ , שהיה איש דתי, חש שאולי יהיה נכון לתת לגיללס ספר תנ"ך. רעייתו של פרנץ תמכה ברעיון "אף אחד לא יכול תנ"ך ברוסיה". פרנץ קנה תנ"ך ברוסית . היה זה קצת לפני קריסטמס. הוא עטף את הספר כמתנה, לקח אותו לחזרה בקרנגי הול והחזיק אותו בתיק על הבמה. ברגע מתאים שלא היו אנשים מסביב, וגם ה"מתרגם" שוחח ארוכות  בטלפון, פרנץ נתן זאת לגיללס "כמנהגנו לתת מתנות לחג המולד". גיללס בהל, ושאל "מה זה?" ופרנץ השיב: "משהו שלא ניתן לקנות ברוסיה". גיללס שם את החבילה בין התווים שלו בתיק והמשיך להתאמן. פרנץ חשש מה תהיה תגובתו של גיללס לתנ"ך. למחרת הקונצרט, שזכה להצלחה אדירה, גיללס טלפן לפרנץ :"מה עשית? נתת לנו תנ"ך. אתה יודע מה? מעולם לא ראינו תנ"ך בכל חיינו. ותמיד רציתי שיהיה לי. ונתת לי אחד. ואתה יודע מה? אחרי הקונצרט ישבתי עם אשתי וקראנו. וקראנו. וקראנו."

גיללס הגיע מידי שנה לסיור קונצרטים באמריקה. באחת הפעמים הוא שאל את פרנץ "התנ"ך הוא ברכה גדולה עבורנו. אני חולק אותו עם כמה מחברי. האם אפשרי שתשיג לי עוד כמה עותקים?" פרנץ שאל כמה הוא צריך "אתה חושב שתוכל להשיג שמונה"? "כמובן" ענה פרנץ. לרוע המזל גיללס חזר לרוסיה עם הספרים אך לא שב יותר לאמריקה. לאחר תחילת מלחמת אפגניסטן עצרו את חילופי התרבות ויותר לא ניגן הגיע לארה"ב.

גיללס נפטר ב 1985. רעייתו באה לקונצרט של הורוביץ במוסקווה ב 1986 ופגישתה עם פרנץ הייתה מרגשת ועצובה כאחד.

 

ואן קלייבורן  ( 1935-2013)

מאז זכייתו של ואן קלייבורן בתחרות צ'ייקובסקי , נישא שמו בפי כל מוסיקאי  והקונצרטים שלו היו מלאים עד אפס מקום. קלייבורן עשה היסטוריה כאשר זכה בפרס ראשון בתחרות הדגל הבינלאומית בשנת 1958. זו הייתה שנת השיא במלחמה הקרה בין שתי מעצמות העל. זכייתו של אמריקאי בתחרות היוקרתית מעבר למסך הברזל הייתה סנסציה. הוא חזר כגבור, כינו אותו 'סופרסטאר', הוא ניגן המון והרוויח סכומי עתק אך, משיא ההצלחה ,הוא החל להתדרדר, ובגיל 44 נטש את ההופעות וסבל מהתקפי חרדה. בני עירו בדאלאס ייסדו תחרות פסנתר על שמו שהינה יוקרתית ומעניקה פרס כספי מכובד.

קלייבורן הוזמן לנגן במפגש הפסגה  (1987) בין הנשיא ריגאן לבין מיכאיל  גורבצ'וב. בתקופה הזו קלייבורן כבר לא הופיע על הבמות כתשע שנים. בכל אותן שנים פרנץ היה מודאג מאד ממנו. הם היו מדברים, נפגשים וקלייבורן היה קונה פסנתרים  ואף נעשו חברים. פרנץ ניסה לעודד אותו שיופיע בפומבי, ולקלייבורן  הייתה תשובה אחת "פרנץ, אני אחזור אבל לא כרגע". שבועיים לפני הפסגה פרנץ קיבל טלפון מקלייבורן : "פרנץ, אתה לבד? אני רוצה לדבר אתך ביחידות". לא היה שם איש מלבד פרנץ. וקלייבורן דיבר "פרנץ, אני יודע שאתה איש של תפילה. כרגע שאלו אם אנגן בבית הלבן כשגורבצ'וב יגיע לפגישת הפסגה. בבקשה אל תספר לאף אחד, אפילו לא לאשתך, אבל אני רוצה שתעשה תפילה אמיתית. בבקשה תתפלל על זה עכשיו כי עלי להשיב להם מחר. אל תדבר על זה עם אף אחד. רק תתפלל". פרנץ מספר: "מיד התפללתי אתו שאלוהים יעזור לו להחליט את ההחלטה הנכונה, ואז אמרתי, ואן,אני יודע שאתה מתאמן ושאתה במצב טוב בנגינה. למה שלא תעשה את זה?"

קלייבורן אמר "פרנץ, כבר יש לי תוכנית  של מה שאנגן אבל, בבקשה, אל תדבר על זה. רק תתפלל, ומחר אחליט". פרנץ באמת התפלל ולמחרת קלייבורן החליט ללכת לבית הלבן. פרנץ בילה גם הוא כמה ימים בבית הלבן לצורך ההכנות של הפסנתר . הוא הכין שני פסנתרים, האחד של קלייבורן מדאלאס והשני בסטיינווי בוושינגטון. קלייבורן בחר בדאלאס.

במפגש היו שני נאומים, תחילה הנשיא רייגן ואחריו גורבצ'וב. ואז החלה התוכנית. פרנץ ישב בקצה הזנב של פסנתר הכנף כך שקלייבורן יכול היה לראות אותו. וקלייבורן באמת התעודד כשראה את פרנץ "ידעתי שאתה מתפלל וזה עודד אותי.כך יכולתי להמשיך" הוא אמר. קלייבורן ניגן תחילה וולס של שופן ועוד כמה קטעים קלילים, אך לא מלהיבים במיוחד, אבל לפתע, כשסיים את התוכנית הרשמית, הוא החליט בשניה  ספונטנית אחת, לנגן את "לילות מוסקווה", והוא לא רק ניגן אלא שר ברוסית את כל המילים כשהוא מתכופף לעבר גורבצ'וב, וכך ניגן את כל הבתים של השיר. נו, ברור שהרוסים – נמס לבבם וקלייבורן ביקש שיצטרפו בשירה. בסיום, גורבצ'וב  קם וחיבק את קלייבורן בהתרגשות רבה. זה היה הקרח ששבר את הרשמיות של הפסגה, וחולל הדבר הזה פסנתרן מוכשר שסבל באותה עת מהתקפי חרדה קשים.

קלייבורן מת בשנת 1978 מסיבוכים של מחלת הסרטן. הוא השאיר הקלטות רבות של ביצועים מופלאים והרבה זכרונות של סופרסטאר פסנתרני.

פסטיבל ונגרוב

אתמול הקשבתי לכנר המופלא מקסים ונגרוב בהיכל התרבות. לא רק שהוא כנר ענק, הצליל שלו נקי וטהור, הוא מוסיקלי ורגיש , מהכנור האיטלקי שלו יוצאים עשרות צבעים שונים, עדינים ומלאים, רכים ועוצמתיים, אבל- לא רק זאת – אלא שונגרוב הוא בעיני "מענטש".
אתמול הוא הזמין עשרות רבות של תושבי עוטף עזה, ואף סיפק להם אוטובוסים, כי בעיניו זה מה שהוא, כאמן, יכול לתרום, וזה הרבה! זה המון! זה פשוט יפה!
והכל בצנעה, ובנדיבות ועדינות.
ונגרוב החל בשתי סונטות לא פופולאריות: זו של אלגאר וזו של פרוקופייב. ליד הפסנתר גילינו את שירה שקד, שהיתה פרטנרית קאמרית מעולה. מקשיבה, מתואמת, זורמת ושולטת בחומר.
הערב מוצ"ש ב-9 שוב פסטיבל ונגרוב – וממש כדאי ללכת להיכל התרבות ולשמוע מוסיקה ברמה גבוהה. הפעם עם תזמורת ראשון לציון בניצוח ואד פפיאן. יותר מכדאי.